תיעוד כתוב שמצאתי לתקרית טרגית שהייתה בשנה שעברה.
כמו רובכם, התחלתי את חיי בקיום זה כעובר. מסתבר שבשלב עוברי מוקדם יחסית נוצר איזה בלאגן שקשור בצורה כלשהי לכימייה, והסימטריה של הפנים שלי נפגמה במקצת בגלל בליטה של... דברים. זאת אומרת, זה היה מתחת לעור, זה פשוט גרם לי להראות כאילו יש לי בלוטה קטנה על המצח. חייתי עם זה 20 שנים, אבל בחודשים האחרונים הבחנתי בגדילה מדאיגה במקצת שם, אז בעידוד הורי החלטתי ללכת לרופא מנתח שיטפל בבעיה אחת ולתמיד.
הרופא, שהיה בחור חביב ביותר, קיבל אותי במשמרת האחרונה שלו באותו היום, בשעה 8 בערב. הניתוח היה זריז, ותודות לפלאי הרפואה המודרנית חסר כאבים. נשכבתי על הגב והפנתי את הצד הרלוונטי של פני כלפי מעלה, ואחרי זריקת חומר הרדמה מקומית הרופא הוציא כל מיני כלים חדים ומפחידים וחתך לי חלק מהראש. שם את הפיכסה שיצא בתוך צנצנת קטנה כדי לעשות ביופסיה, או משהו כזה.
קיבלתי תחבושת קטנה להניח על הפצע הפתוח, יחד עם הנחיה לא להוריד את התחבושת ב 20 השעות הקרובות. מרוצה, חזרתי לביתי, פתחתי את המחשב והתחלתי להכין שיעורים למקצוע מלא האתגרים האינלקטואליים, "מבנה המחשב".
בשעתיים שלאחר מכן חשתי כאבים הולכים וגוברים מכיוון הפציעה, אבל ניסיתי להתעלם מהם. "חתכו לך חלק מהראש, בחור. מה חשבת שיקרה?", שאלתי את עצמי בחיקוי חמור סבר של אחראי המטבחים מהטירונות, שתמיד הצטייר בעיני כדמות סמכותית. אלא שהכאב הלך וגבר בגלים, ובסופו של דבר הבנתי שזה כנראה מוגזם והחלטתי ללכת לבקש מההורים משכך כאבים. בדרך, נקרו עיני במקרה למראה, וקפאתי על עמדי.
מהמצח שלי צמחה לה האמא של כל הבלוטות. ההתנפחות של האזור הייתה בממדים שהייתי מתקשה לתאר כנענים לחוקי הטבע שאותם הכתיב סר אייזק ניוטון לפני אי אלו מאות שנים. תחשבו על הבלוטה הכי גדולה שראיתם בחיים שלכם, ועכשיו תכפילו בשתיים.
לא עברו שתי דקות ומצאתי עצמי יושב, אומלל, אוחז בשקית מלאה בקרח ומצמיד אותה לאזור הפגוע (מאוחר יותר אמרו לי שלעניין לא הייתה השפעה כלל, מה שיצר תחושת מרמור קלה בהתחשב בכאב הנוסף שהקרח גרם לי), בעוד הרכב המשפחתי שועט במהירויות לא כל כך חוקיות למוקד הרפואי של כפר סבא. במוקד חיכה לי רופא תורן שנראה מסטול משעמום ועייפות. הוא הביט לכיווני הכללי במבט מזוגג ושאל איזה עזרה אני צריך, אמרתי שמגרדת לי הרגל. טעות טקטית! לקח לי שתי דקות שלמות אחר כך להסביר שהרגל בסדר, אבל מגדל עזריאלי העגול שצומח לי מהמצח די כואב. כשההבנה הושגה סוף סוף, הבחור אינפף שכדאי שאלך להבדק בבית חולים, ונתן לי גלולה נגד הכאב.
בבית החולים חיכיתי 3 שעות במיון הכירורגי עד שרופא בכיר מספיק הביט בי. עד הזמן הזה הכאב שהתחיל באזור הנפוח הספיק להתפשט לשאר החצי השמאלי של הפנים שלי - כאב לי בעין, באוזן, בלסת, אפילו בשיניים. לאחר שהתחננתי קצת נתנו לי משכך כאבים רציני יותר, הפעם בזריקה. כשהרופא ראה סוף סוף מה העניין, הוא הסביר שאין כל כך מה לעשות חוץ מלחכות שזה יעבור. מה שכן, אם יופעל לחץ על האזור, הנפיחות תרד. בחדווה לא אופיינית, שתי אחיות עטפו את הראש שלי בתחבושת שנראתה קצת כמו קצהו של אביזר מניעת הריון שבו גברים נוהגים להשתמש. בשעה טובה (2 בבוקר) השליכו אותי לישון על מיטה במחלקה כירורגית א', כיוון שהרופאים אמרו שאני צריך להישאר באזור להשגחה (למקרה שאני אעלה באש ספונטנית או משהו). חלקתי את חדרי יחד עם בחור שמן שהנחירות שלו היו אמנם שקטות יותר ממנוע של משאית, אבל לא בהרבה, ויחד עם בחור אחר שהתפתל וצרך בכאב כל הלילה. בנוסף, המיטה שלי הייתה על גלגלים, ולכן כל פעם שניסיתי לשנות תנוחה עליה, היא זזה. לילה כיף.
שחררו אותי היום לפני 7 שעות בערך, הורידו את התחבושת, שום דבר כבר לא כואב ובסך הכל נראה שאני אחלים. פספסתי יום באוניברסיטה, כאב לי די הרבה, ובגלל שהתפרים של איזור הניתוח נמתחו כשהוא התנפח, בהחלט ייתכן שתשאר לי צלקת לא זניחה.
ומה מוסר ההשכל, אתם שואלים? ובכן, הסיפור שלי מספק דוגמה די טובה למה שקורה, כשמנסים להקטין ראש.
כמו רובכם, התחלתי את חיי בקיום זה כעובר. מסתבר שבשלב עוברי מוקדם יחסית נוצר איזה בלאגן שקשור בצורה כלשהי לכימייה, והסימטריה של הפנים שלי נפגמה במקצת בגלל בליטה של... דברים. זאת אומרת, זה היה מתחת לעור, זה פשוט גרם לי להראות כאילו יש לי בלוטה קטנה על המצח. חייתי עם זה 20 שנים, אבל בחודשים האחרונים הבחנתי בגדילה מדאיגה במקצת שם, אז בעידוד הורי החלטתי ללכת לרופא מנתח שיטפל בבעיה אחת ולתמיד.
הרופא, שהיה בחור חביב ביותר, קיבל אותי במשמרת האחרונה שלו באותו היום, בשעה 8 בערב. הניתוח היה זריז, ותודות לפלאי הרפואה המודרנית חסר כאבים. נשכבתי על הגב והפנתי את הצד הרלוונטי של פני כלפי מעלה, ואחרי זריקת חומר הרדמה מקומית הרופא הוציא כל מיני כלים חדים ומפחידים וחתך לי חלק מהראש. שם את הפיכסה שיצא בתוך צנצנת קטנה כדי לעשות ביופסיה, או משהו כזה.
קיבלתי תחבושת קטנה להניח על הפצע הפתוח, יחד עם הנחיה לא להוריד את התחבושת ב 20 השעות הקרובות. מרוצה, חזרתי לביתי, פתחתי את המחשב והתחלתי להכין שיעורים למקצוע מלא האתגרים האינלקטואליים, "מבנה המחשב".
בשעתיים שלאחר מכן חשתי כאבים הולכים וגוברים מכיוון הפציעה, אבל ניסיתי להתעלם מהם. "חתכו לך חלק מהראש, בחור. מה חשבת שיקרה?", שאלתי את עצמי בחיקוי חמור סבר של אחראי המטבחים מהטירונות, שתמיד הצטייר בעיני כדמות סמכותית. אלא שהכאב הלך וגבר בגלים, ובסופו של דבר הבנתי שזה כנראה מוגזם והחלטתי ללכת לבקש מההורים משכך כאבים. בדרך, נקרו עיני במקרה למראה, וקפאתי על עמדי.
מהמצח שלי צמחה לה האמא של כל הבלוטות. ההתנפחות של האזור הייתה בממדים שהייתי מתקשה לתאר כנענים לחוקי הטבע שאותם הכתיב סר אייזק ניוטון לפני אי אלו מאות שנים. תחשבו על הבלוטה הכי גדולה שראיתם בחיים שלכם, ועכשיו תכפילו בשתיים.
לא עברו שתי דקות ומצאתי עצמי יושב, אומלל, אוחז בשקית מלאה בקרח ומצמיד אותה לאזור הפגוע (מאוחר יותר אמרו לי שלעניין לא הייתה השפעה כלל, מה שיצר תחושת מרמור קלה בהתחשב בכאב הנוסף שהקרח גרם לי), בעוד הרכב המשפחתי שועט במהירויות לא כל כך חוקיות למוקד הרפואי של כפר סבא. במוקד חיכה לי רופא תורן שנראה מסטול משעמום ועייפות. הוא הביט לכיווני הכללי במבט מזוגג ושאל איזה עזרה אני צריך, אמרתי שמגרדת לי הרגל. טעות טקטית! לקח לי שתי דקות שלמות אחר כך להסביר שהרגל בסדר, אבל מגדל עזריאלי העגול שצומח לי מהמצח די כואב. כשההבנה הושגה סוף סוף, הבחור אינפף שכדאי שאלך להבדק בבית חולים, ונתן לי גלולה נגד הכאב.
בבית החולים חיכיתי 3 שעות במיון הכירורגי עד שרופא בכיר מספיק הביט בי. עד הזמן הזה הכאב שהתחיל באזור הנפוח הספיק להתפשט לשאר החצי השמאלי של הפנים שלי - כאב לי בעין, באוזן, בלסת, אפילו בשיניים. לאחר שהתחננתי קצת נתנו לי משכך כאבים רציני יותר, הפעם בזריקה. כשהרופא ראה סוף סוף מה העניין, הוא הסביר שאין כל כך מה לעשות חוץ מלחכות שזה יעבור. מה שכן, אם יופעל לחץ על האזור, הנפיחות תרד. בחדווה לא אופיינית, שתי אחיות עטפו את הראש שלי בתחבושת שנראתה קצת כמו קצהו של אביזר מניעת הריון שבו גברים נוהגים להשתמש. בשעה טובה (2 בבוקר) השליכו אותי לישון על מיטה במחלקה כירורגית א', כיוון שהרופאים אמרו שאני צריך להישאר באזור להשגחה (למקרה שאני אעלה באש ספונטנית או משהו). חלקתי את חדרי יחד עם בחור שמן שהנחירות שלו היו אמנם שקטות יותר ממנוע של משאית, אבל לא בהרבה, ויחד עם בחור אחר שהתפתל וצרך בכאב כל הלילה. בנוסף, המיטה שלי הייתה על גלגלים, ולכן כל פעם שניסיתי לשנות תנוחה עליה, היא זזה. לילה כיף.
שחררו אותי היום לפני 7 שעות בערך, הורידו את התחבושת, שום דבר כבר לא כואב ובסך הכל נראה שאני אחלים. פספסתי יום באוניברסיטה, כאב לי די הרבה, ובגלל שהתפרים של איזור הניתוח נמתחו כשהוא התנפח, בהחלט ייתכן שתשאר לי צלקת לא זניחה.
ומה מוסר ההשכל, אתם שואלים? ובכן, הסיפור שלי מספק דוגמה די טובה למה שקורה, כשמנסים להקטין ראש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה