עברו שבועות מספר, וסיימתי לקרוא את הספר השני בסדרת "מחזור כישור הזמן". קריאת הסדרה הזו מחדש הhא האודסיאה שלי כרגע, המסע אחר הגביע הקדוש, החיפוש אחר סגירת המעגל. את הצהרת הכוונות שלי ניתן למצוא כאן, בחלק הראשון של סדרת המאמרים הזו. בגדול, מה שאני עושה זה מתעד את המחשבות, התחושות והזכרונות שעולים בי במהלך הקריאה מחדש של הסדרה - לפחות, בינתיים זו קריאה מחדש, המטרה היא בסופו של דבר לעבור את הנקודה שבה התייאשתי והפסקתי לקרוא כשהייתי ילד, ולסיים את הסיפור.
![]()
אז, בלי מילות הקדמה נוספות, הגיע הזמן לצלול היישר לנבכי הספר השני.
המצוד הגדול
* אז נראה לי הגיוני להתחיל בלדבר על המבנה הכללי של הספר. בגדול, לא קורה כמעט כלום לאורך 90% ממנו, מלבד כמה אירועים חשובים באמת בהתחלה ובסוף. רנד וחבריו האמיצים נמצאים בדיוק איפה שעזבנו אותם בסוף הספר הקודם - בעיר הבירה של שאינרה, הממלכה בחזית שנלחמת בצבאות האופל. ביום אחד מגיעות האאס סדאי עם המנהיגה שלהם, כס האמירלין, ידידי אופל וטרולוקים מתגנבים למצודה, והקרן של ואלר (יחד עם הפיגיון המקולל משאדאר לוגות') נגנבת. זו נקודת ההתחלה: רנד מאט ופרין מצטרפים ליחידת עילית של חיילים שנשלחו למצוא את הקרן ולהחזיר אותה, בעוד אגווין ונינאב נשלחות למגדל הלבן כדי ללמוד להיות אאס סדאי. משם רובו המוחלט של הספר מתמקד בהרפתקאות של כל הדמויות בדרך ליעד שלהן. בסופו של הספר כולם מוצאים את עצמם באותו המקום, ובקרב נואש נגד פולשים ממעבר לים מאט תוקע בקרן ואלר - שממלאת את היעוד שלה ומחזירה את גיבורי העבר לחיים כדי להלחם עבורו - ורנד נלחם באדון האופל בשמים ומצליח (שוב) להביס את התגלמות הרשע בעולם ולקנות עוד קצת זמן לעולם. זה. פחות או יותר, הסיפור.
* אז כבר במבנה הסיפור אנחנו רואים הבדל משמעותי בספר הקודם. ב "עין העולם", הדמויות היו במנוסה תמידית. למרות הנוכחות של מויראין ולאן, כל הנערים מכפר אמונד חסרי ניסיון ומפוחדים, וההרגשה היא שאם הם לא יהיה בתנועה כל הזמן הם יילכדו ויהרגו. בסוף הספר אדון האופל מגלה לרנד שהוא לא התכוון להרוג אותם כלל אלא רק לכוון אותם בעדינות למקומות שהוא רצה בתקווה לגרום להם לשרת אותו - אבל קל להאמין שזה שקר. הפעם, המצב שונה - כפי ששמו של הספר מרמז, במהלך רובו החבר'ה הטובים הם אלו שצדים את החבר'ה הרעים. זה אומנם מוריד את תחושת הדחיפות המיידית שהייתה בספר הראשון, שכולו הרגיש כמו נשימה עצורה אחת, אבל קנה המידה של ההתרחשויות גדול באותה המידה - משקל העולם בהחלט מונח עדיין על כתפי הדמויות.
* כמו בספר הראשון, גם הפעם המסע שהדמויות עוברות אינו רק על פני מרחק פיזי, והוא משנה אותן. מויראין יודעת עכשיו שרנד הוא הדרקון שנולד מחדש, והיא מתמרנת אותו במיומנות מרשימה (כבר ציינתי שאני מתרשם מאוד ממנה?). מה שהיא עושה כל כך עדין שהיה אפשר לחשוב שהוא יהיה חסר השפעה - היא מחליפה לרנד את המלתחה. היא יודעת שהיא כבר לא יכולה להשגיח על רנד מקרוב, אז היא מוודאת שבגדי האיכר שלו יוחלפו בבגדי אציל. וזהו. מה שמדהים זה כמה טוב זה עובד. כולם רואים אותו בבגדי אציל, ובשילוב עם הכריזמה הטבעית שלו, הם פשוט מניחים שהוא באמת אציל. פעם אחר פעם במהלך הסיפור רנד מוצא את עצמו במצבים שבהם אכן עדיף לו להעמיד פנים שהוא אציל, ובסופו של דבר הוא צומח לתוך התפקיד. לאט לאט הוא מתמלא בביטחון עצמי ויכולת פיקוד, רק כי הוא נאלץ להתנהג כמו שהאנשים סביבו מצפים שהוא יתנהג - ועד סוף הספר, כבר אפשר לראות רמזים ברורים לסוג המנהיג שרנד יהפוך אליו. וכל זה כי מויראין החליפה לו את המעיל.
* יש כאן הקבלה מעניינת למוראין. במהלך הספר, רנד פוגש את אחת האויבות המסוכנות ביותר שלו - הארורה לאנפיר, קוסמת כבירת עוצמה שמשרתת את אדון האופל. לאנפיר נמצאת בסביבה כבר הרבה זמן, ובפעמים הקודמות שגילגול הנשמה של הדרקון נלחם באדון האופל, היא תמיד הייתה המאהבת של הדרקון. בגלל הכוח והידע שלה, היא פשוט מניחה שזה גם מה שיקרה הפעם. היא כל כך רבת עוצמה, שבמניפולציות שהיא מנסה להפעיל על רנד אין שום זכר לתחכום, וודאי שלא לעדינות של מויראין - היא פשוט אומרת לרנד מה שהיא רוצה שהוא יעשה ומצפה שזה יעבוד. העובדה שהוא חושד בה מהרגע הראשון ואף פעם לא לחלוטין משתף איתה פעולה היא עדות לא רק לאופן המגושם שבו היא מנסה לתמרן אותו, אלא ליכולת המתגברת של רנד לחשוב. בסך הכל, הניסיונות של רנד להיות חופשי מהמניפולציות הן של לאנפיר והן של מויראין לאורך הספר ללא ספק היו אחד הדברים הכי מעניינים בסיפור.
* רנד היה מאוד מרכזי לספר, והדמויות האחרות כמעט נעלמו לחלוטין. מאט ופרין היו זניחים, מויראין הופיעה בגופה בערף פעמיים, וברוב הספר אגוין ונינאב אומנם פעילות, אבל לא בצורה שמשפיעה על שאר העולם. זה מוצא חן בעיני, בעיקר כיוון שאני זוכר שבספרים הבאים בסדרה הפוקוס מתפזר לכל כיוון על פני עשרות דמויות משניות. אני לא יודע אם הייתי רוצה לקרוא את כל 14 הספרים ככל כך ממוקדים ברנד, אבל לספר הזה זה עבד די טוב.
* אחד הכיוונים שהסיפור הולך אליהם מעט מפתיע. בחלק מסוים של הספר, יש לידידת אופל (שהיא גם אאס סדאי, חלק מה "אג'ה השחורה", מכשפות שעובדות בסתר בשירות אדון האופל) יש הזדמנות מושלמת להרוג את אגווין, נינאב ונסיכת הכתר של אנדור, אליין. היא והאדון שלה יודעים שעם הנשים האלו ישארו בחיים הן ישחקו תפקיד משמעותי במאבק נגד כוחות האפל לצידו של רנד. ובכל זאת, במקום לנסות להרוג את הדמויות, נראה שהמזימה היא... לשלוח אותן מעבר לים כשפחות? כלומר, מה הטעם? מאיפה העדינות הזאת פתאום? יכול להיות שלאדון האופל יש איזו קנוניה לטווח הרחוק שבה עדיף שהנשים יהיו בחיים אבל רחוק מאשר מתות, אבל אני לא רואה איך זה יכול להיות, בעיקר עם הטענות שלו שיש לו כוחות על פני המתים. בהחלט ייתכן שג'ורדן נאלץ להפוך את הרעים להרגע כדי לגרום לעלילה לעבוד כאן.
* אני רוצה לדון בפולשים ה Saenchen (אני פשוט אכנה אותם הפולשים בעברית מעתה והלאה). במהלך החצי השני של הספר, הפולשים שימשו בתור האויבים העיקריים של הדמויות. רוברט ג'ורדן הצליח בצורה מרשימה ליצור עם הפולשים תרבות שמרגישה שונה באמת מכל תרבות בכדור הארץ. המנהגים שלהם מרגישים בחלקם מאוד אסיאתיים - עם תפיסות מאוד נוקשות של כבוד ומעמדות. אבל המארה שלהם, הלבוש שלהם וסוגי המפלצות שהם הביאו איתם לא מתקשרים בקלות לאף מיתולוגיה או תרבות. למשל, כדי להראות מעמד הם מגלחים את השיער שלהם בצורה לא סימטרית (משרת מכובד יגלח את כל השיער בצד השמאלי של הפנים, למשל). לקרב הם לובשים קסדות שמזכירות פנים של חרק. המפלצות שלהם הם מעין דוב-צפרדע עם שלוש עיניים ומקור.יש להם נשים לוחמות. בסך הכל אני סקרן לדעת עוד עליהם, ומניח שזה אכן יקרה, כי התבוסה שלהם בסוף הספר הייתה רחוקה מניצחת.
* אבל... יש את כל עניין הסדו-מזו. אצל הפולשים, מה שעושים עם נשים שיכולות לתעל (אלו שראינו עד עכשיו הלכו להפוך לאאס סדאי) הוא ללכוד אותן ולשעבד אותן. לכל אחת מהן מןצמדת משגיחה, והמשגיחה מחזיקה את האישה המתעלת בקולר. הקולר הוא לא רק סמל לשיעבוד - יש לו גם כוחות קסומים. מי שמחזיקה ברצועה יכולה לגרום לתחושות בלתי נסבלות של כאב בשבויה או להתעלל בה בשלל דרכים אחרות. זה לא שאין הצדקה תוך-עולמית לקיום של דבר כזה, ובגדול היחס לעניין הוא בוגר וענייני, אבל... לא הצלחתי לחלוטין להתגבר על ההרגשה שיש כאן איזה קינק של הסופר או משהו. בחברה שלנו, קוראי הסדרה, יש הקשרים תרבותיים מסוימים לשימוש בקולר ורצועה, ומשהו שם הרגיש לי קצת לא נעים עם זה. אולי זו הכוונה, אני לא יודע. מבין כל האלמנטים שהיו בספר, אני חושב שזה האחד שהיה הכי טוב לשנות קצת. אבל, אולי זו סתם תחושה אישית שלי.
* עוד מילה אחרונה בנוגע לסוף. עשרות העמודים האחרונים בספר הם ללא ספק מלהיבים - דו קרבות בין אומני סיף, קרב בין אאס סדאי רבות שמשליחות ברקים וכדורי אש זו על זו, צבאות שלמים מושמדים על ידי קסם - וכל זה עוד לפני שמאט תוקע בקרן. הקרן היא אקדח הצ'כוב של הספר - היא מופיעה במערכה הראשונה, וכל הספר סובב סביב הרעיון שהכוח שהקרן תיתן למי שיתקע בה הוא עצום. השיא של הספר בהחלט היה אמור להיות התקיעה בקרן, וזה טוב שתקעו בה פעם אחת, ובסוף. אבל אז, כשהגיבורים ששבו לתחיה מסתערים לעבר צבא של אלפי פולשים, במקום להתמקד בקרב הזה וכמה הוא מגניב, הספר עושה פניית פרסה. פתאום, המוקד הוא רנד ואדון האופל שנלחמים זה בזה בשמים. לא רק שזה החלק שמתואר הכי בפירוט, אלא שכל מה שמסביב סובב את דו הקרב הזה - כשרנד דוחף קדימה את אדון האופל הכוחות הקרקעיים שלו מנצחים את הפולשים, וכשאדון האופל מכה חזרה ברנד הפולשים הודפים את גיבורי קרן ואלר. זה לא כל כך מוצא חן בעיני. הקרב היה מאוד מגניב, אבל הוא גנב את אור הזרקורים ממה שהיה צריך להיות השיא האמיתי של הספר, ההשפעה של התקיעה בקרן. חוץ מזה, עכשיו כשרנד כבר התמודד פנים אל פנים עם אדון האופל פעמיים, ג'ורדן ייאלץ להתמתח די הרבה כדי להגביר את סדר הגודל של המאורעות בספרים הבאים. אני יודע שזה מה שהוא עושה, ואפילו זוכר בערך איך הוא עושה את זה - ועדיין, אני חושב שזה היה בריא יותר לספר הספציפי הזה ולסדרה כולה אם אדון האופל לא היה צץ להופעת אורח במהלך הקרב האחרון של הספר.
