בין חמישה כוכבים: Interstellar

ביקורת: Interstellar

"בין כוכבים", סרטו החדש של כריסטופר נולן, הוא סרט מעורר מחלוקת בקרב צופיו. עוד לא נתקלתי במישהו שלא התרשם מאוד מהפן הוויזואלי של הסרט - קשה להתווכח עם העובדה שמדובר באחד הסרטים היפים והמרשימים שנראו בקולנוע אי פעם. גם עוד לא נתקלתי באף אחד שלא התרשם מהשאפתנות של הסרט - מעטים ממספרי הסיפורים של הוליווד (בעיקר בתחום הבלוקבסטרים עתירי התקציב) היו מעזים להתנגח בקונצפטים כל כך גדולים ומורכבים כמו אלו שהסרט מעלה. אבל אנשים רבים טוענים שהסרט הוא, בשורה התחתונה, קצת טיפשי מכדי לעשות כבוד לנושאים שהוא מדבר עליו. חלק מהאנשים אומרים שהסרט נהיה לא הגיוני לקראת הסוף, שהוא מאבד את זה, שהוא ארוך מידי...

בהינתן חילוקי הדעות האלו אני מעוניין להביע את דעתי שלי על העניין, וזו לא דעה ששמעתי אף אחד אחר מעלה, ולכן אני חושב שחשוב וראוי שהיא תישמע.

"בין כוכבים" הוא הדבר הטוב ביותר שקרה בקולנוע אי פעם, מנקודת המבט של חובב מדע בדיוני.

 

אני לא רק חושב ש "בין כוכבים" עובד כסרט (ואני בהחלט חושב שהוא עובד), אני חושב שהוא עושה דבר חשוב שלא ראינו המון זמן - הוא מחזיר את ז'אנר ה "מדע בדיוני קשה" לקולנוע. ייתכן שפספסתי סרט או שניים, אבל למיטב ידיעתי לא היה לנו אחד כזה מאז "אודיסאה בחלל". מה זה מדע בדיוני קשה, ולמה אני חושב שהנוכחות הקולנועית שלו חשובה?

אז ראשית להגדרה. מדע בדיוני "קשה" הוא תת ז'אנר של מדע בדיוני, שבו יש דגש גדול במיוחד על דיוק מדעי ועל ספקולציה מבוססת היטב בנוגע להתפתחויות טכנולוגיות אפשריות בעתיד. אחת הדוגמאות המפורסמות ביותר בהיסטוריה למדע בדיוני קשה היא יצירותיו של ז'ול ורן, הידוע בכך שצירף מפרט טכני של צוללת לספרו "20 אלף מייל מתחת למים" בתקופה שבה צוללות אמיתיות היו מאוד פרמיטיביות. באופן זה, הצוללת של ז'ול ורן דומה לחללית של "בין כוכבים".

למדע בדיוני קשה יש שנה מרכיבים עיקריים שמאפיינים אותו. הראשון הוא דיוק - אם מתרחש משהו בסיפור שאמור לציית לחוקים מדעיים שמוכרים כיום, כדי לוודא שהוא אכן מציית להם. החלק השני, והחשוב באותה המידה, הוא ספקולציה - אחרי הכל מדובר במדע בדיוני, ולא סתם מדע, וחלק מהאחריות של הסיפור היא לבצע ניחוש מושכל ובעל אמינות סבירה בנוגע לדרך אפשרית שטכנולוגיה מסוימת תתפתח, או לגבי תגליות מדעיות אפשריות. 

נבחן את הגורמים האלו אחד אחד ב "בין כוכבים". המרכיב של דיוק בהחלט נוכח בסרט. למשל, מרכיב עלילתי מאוד חשוב הוא מתיחה של זמן עבור אובייקטים שזזים במהירות יחסותיות (אחוז משמעותי ממהירות האור) הוא נמצאים בשדות כוח משיכה חזקים מאוד. גם החללית שבה הדמויות חוקרות את החלל, שמסתובבת כדי לשמור כוח צנטרפוגלי (כוח מדומה שמאפשר תנאים הדומים לאלו של כוח משיכה) מבוצעת היטב.

הרבה מהתענוג שבמרכיבי הדיוק של הסרט הוא בפרטים הקטנים, אלו שלא זוכים להרבה זמן מסך אבל בהחלט נמצאים שם בשביל מי שמעוניין לשים לב. למשל, הרעיון של נשיאת מטען של זרע וביציות יחד עם מספר קטן מאוד של אנשים כדי ליישב פלנטה חדשה הוא "תכנית ב'" של נאס"א בסרט למקרה שלא תמצא דרך לחלץ מספרים משמעותיים של בני אדם מכדור הארץ. הסיבה לרעיון היא שהבעיה העיקרית במספר קטן של מתיישבים הוא הקושי ביצירת מגוון גנטי לאורך הדורות הראשונים של הקהילה, דבר שהשתלת מטען גנטי חיצוני יכול לפתור. לא קריטי להבין את הרעיון הזה בשביל להבין את הסרט, והוא מוזכר בקצרה, אבל זה ללא ספק פרט נחמד להוסיף.

וישנם פרטים נוספים - כשאסטרונאוט מסתכל החוצה מהחללית המסתובבת שלו אל כדור הארץ, הוא רואה את כדור הארץ מסתובב ומרגיש כאילו הוא עצמו נשאר במקום - כך זז באמת נראה, כפי שיכול להעיד כל אחד שהסתכל הצידה בזמן לולאה של רכבת הרים. או, אולי הכי מרשים, החור השחור עצמו - המראה שלו הוא תוצאה של סימולציה שערך אסטרופיזקאי עבור הסרט, ולמיטב ידיעת האנושות כך נראה חור שחור.

אז בפרמטר ה "דיוק" של המדע הבדיוני הקשה, הסרט מצטיין. ואני חושב שאני לא היחיד ששם לב - הרבה אנשים, גם אלו שהתחומים האלו פחות מסקרנים אותם בחיי היום יום, השתכנעו שהסרט מציג מדע מדויק והצליחו למצוא בזה עניין. נותר לנו לבחון איך הסרט מסתדר עם ספקולציה.

לדעתי, הסרט עובד נהדר עם ספקולציה. יתרה מכך, הוא בנוי בצורה מושלמת כדי לעשות זאת: הסרט מתחיל בכדור הארץ בתקופה שבה בפרוש יש פחות זמינות להיי-טק לאדם הטיפוסי. אנחנו רואים את הדמויות עובדות בחקלאות ומתרגשות ממזל"טים. אחר כך אנחנו רואים את נאס"א, ומגיעים לאלמנט הספקולטיבי הראשון שלנו - הרובוטים, בעלי הצורה המוזרה. אבל כשאנחנו רואים אותם לראשונה, הם נראים מגושמים וליצניים וקשה לקחת אותם ברצינות. במהרה אנחנו מוצאים את עצמינו עוזבים את כדור הארץ על חללית שהיא בפרוש משהו מתקדם יותר מחלליות שקיימות היום - אבל נראית כמו המשך טבעי לחלוטין שלהן. ככל שהסרט ממשיך מהנקודה הזו אנחנו נחשפים למינונים גבוהים יותר ויותר של ספקולציה: חור תועלת שהוא למעשה חור של ממש במרקם היקום (והוא חור תלת מימדי! כל כך מגניב!), פלנטות חיזריות (לא קיים ידע אמיתי בנוגע לאף פלנטה מחוץ למערכת השמש שלנו), הרובוטים שמסוגלים להרבה יותר ממה שחשבנו בהתחלה, וכו'. יחד עם המתח העלילתי הסרט מגביר בדיוק בקצב הנכון את האלמנטים היותר ספקולטיביים שלו, עד שבשיא ממש אנחנו מגיעים לחור השחור, אחת התעלומות הגדולות והמרתקות ביותר בפיזיקה המודרנית.

עכשיו כאן לדעתי רוב האנשים נתקלו במשהו שבילבל והרגיז אותם, כי הם לא ציפו לו. לפי תחילת הסרט הם חשבו שהטון הכללי הוא כזה של אמינות, שבו הכל עובד באופן "מציאותי". הם לא הבינו שמה שהם רואים הוא סיפור מדע בדיוני קשה, ושהספקולציה היא חלק טבעי ממנו. שבשלב מסוים, הסיפור חייב להתנתק מהדברים ה "בטוחים" כמו חלליות שמסתובבות בשביל ליצור כבידה בפנים, או מכשירי הקפאה לשינה לטווח ארוך - הסיפור חייב גם לעשות עוד צעד ולחדש. 

הרבה פעמים במדע בדיוני קשה, המוקד העיקרי של הסיפור הוא הרעיונות הגדולים והמפוצצים שהסיפור מציג. במקרה של "בין כוכבים", הרעיון הזה הוא הרעיון של שימוש במרחב שבלב חור שחור ליצירת מכשיר קשר שמאפשר תנועה דו כיוונית על ציר הזמן. רעיון מעולה. כצופה, אני כמובן לא באמת מאמין שחורים שחורים נבנו על ידי בני אדם בעתיד כדי להציל את עצמם מהעבר - הרעיון אבסורדי. אבל, אין דרך של ממש להפריך אותו, ובסרט הוא הוצג בצורה הנכונה - עם נימוקים שמדברים על האופן שבו גרביטציה יכולה לזוז לאורך ציר הזמן בשני הכיוונים, והרי איפה תמצאו יותר כוח כובד מאשר בלב חור שחור. בסרט דיברו על איך כדי לזוז בזמן צריך גישה למימדים גבוהים יותר - אם אתה יכול לזוז בחמישה מימדים, אז ארבעת המימדים ה "רגילים" פתוחים לפניך. יש לזכור שהמטרה של ספקולציה היא לא בהכרח להיות נכון (או אפילו סביר), אלא להשמע אמין. לגרום לקהל להגיד לעצמו שזה רעיון מעניין.

לדעתי הרבה מהביקורת כלפי הסרט נובעת מכך שאנשים לא רואים אותו בצורה הזו, ולא מבינים מה הוא מנסה לעשות, וזה פשוט מתוך חוסר היכרות עם ז'אנר, כיוון שהוא כמעט ולא קיים בקולנוע.

וזה מביא אותי לנושא שבאמת רציתי לדבר עליו - למה אני חושב ש "בין כוכבים" הוא סרט שהוא לא רק מעולה, עשוי היטב ומהנה לצפיה, אלא גם חשוב. לתפישת הקהל הרחב, מדע בדיוני הוא לא ז'אנר מכובד במיוחד. בעיקר בהקשר של סרטים, הנטייה היא לחשוב שמדובר בז'אנר שכולו חרבות אור, פיצוצים ואנשים בתחפושות מצחיקות שמדברים בקולות מצחיקים. במובן הזה, אני מקווה ש "בין כוכבים" יוכל לעשות מהפך דומה לזה ש "משחקי הכס" עשה לתפיסה של אנשים את ז'אנר הפנטזיה. הוא הראה שאפשר להשתמש בפנטזיה כדי לספר סיפור מעניין על דמויות אנושיות ואמינות. הוא הראה שמדובר בסוג לגיטימי של סיפור. 

אין לי כל התנגדות למדע בדיוני "רך", ולסרטי הרפתקאות קלילים בחלל. אבל, אני מרגיש שבעולם הקולנוע ספציפית כף המאזניים יצאה קצת יותר מידי מאיזון. יש לנו *רק* מד"ב מהסוג הטיפשי, שהמטרה שלו היא קצת לצחוק ולהעביר את הזמן. אבל לתחום יש עוד כל כך הרבה מה להציע, כל כך הרבה נישות וואריאציות ותת ז'אנרים, שחבל שכל מה שנראה בקולנוע זה וואריאנטים של "סטאר וורס". קחו כדוגמה חזקה את סרטי "סטאר טרק" החדשים - העולם שהיה ידוע בכך שעסק הרבה בסוגיות חברתיות, שהיה בעיקר על אחדות ועל בניית גשרים בין גזעים שונים, הפך לסדרה של סרטי אקשן דביליים לחלוטין, ורק בגלל שהיוצרים הניחו שזה סוג המד"ב היחיד שצופי קולנוע ישמחו לקבל. 

אולי "בין כוכבים" לא יעשה את זה, ואולי שוב יעברו עשרות שנים עד שנקבל עוד סרט מדע בדיוני קשה, אבל אחרי שגם אודיסאה בחלל וגם בין כוכבים היו כל כך טובים, אני מקווה שלא. "בין כוכבים" סלל את הדרך ליוצרים אחרים לנסות לתפוס על מסכי הקולנוע סוג אחר של מדע בדיוני, וכולי תקווה שיהיו כאלו שיקחו את ההזדמנות. המדע הבדיוני הקולנועי יכול להפוך למשהו עשיר יותר בזכות הסרט הזה.

The Waste of Time 2: The Great Hunt

עברו שבועות מספר, וסיימתי לקרוא את הספר השני בסדרת "מחזור כישור הזמן". קריאת הסדרה הזו מחדש הhא האודסיאה שלי כרגע, המסע אחר הגביע הקדוש, החיפוש אחר סגירת המעגל. את הצהרת הכוונות שלי ניתן למצוא כאן, בחלק הראשון של סדרת המאמרים הזו. בגדול, מה שאני עושה זה מתעד את המחשבות, התחושות והזכרונות שעולים בי במהלך הקריאה מחדש של הסדרה - לפחות, בינתיים זו קריאה מחדש, המטרה היא בסופו של דבר לעבור את הנקודה שבה התייאשתי והפסקתי לקרוא כשהייתי ילד, ולסיים את הסיפור.

אז, בלי מילות הקדמה נוספות, הגיע הזמן לצלול היישר לנבכי הספר השני.

המצוד הגדול

* אז נראה לי הגיוני להתחיל בלדבר על המבנה הכללי של הספר. בגדול, לא קורה כמעט כלום לאורך 90% ממנו, מלבד כמה אירועים חשובים באמת בהתחלה ובסוף. רנד וחבריו האמיצים נמצאים בדיוק איפה שעזבנו אותם בסוף הספר הקודם - בעיר הבירה של שאינרה, הממלכה בחזית שנלחמת בצבאות האופל. ביום אחד מגיעות האאס סדאי עם המנהיגה שלהם, כס האמירלין, ידידי אופל וטרולוקים מתגנבים למצודה, והקרן של ואלר (יחד עם הפיגיון המקולל משאדאר לוגות') נגנבת. זו נקודת ההתחלה: רנד מאט ופרין מצטרפים ליחידת עילית של חיילים שנשלחו למצוא את הקרן ולהחזיר אותה, בעוד אגווין ונינאב נשלחות למגדל הלבן כדי ללמוד להיות אאס סדאי. משם רובו המוחלט של הספר מתמקד בהרפתקאות של כל הדמויות בדרך ליעד שלהן. בסופו של הספר כולם מוצאים את עצמם באותו המקום, ובקרב נואש נגד פולשים ממעבר לים מאט תוקע בקרן ואלר - שממלאת את היעוד שלה ומחזירה את גיבורי העבר לחיים כדי להלחם עבורו - ורנד נלחם באדון האופל בשמים ומצליח (שוב) להביס את התגלמות הרשע בעולם ולקנות עוד קצת זמן לעולם. זה. פחות או יותר, הסיפור.

* אז כבר במבנה הסיפור אנחנו רואים הבדל משמעותי בספר הקודם. ב "עין העולם", הדמויות היו במנוסה תמידית. למרות הנוכחות של מויראין ולאן, כל הנערים מכפר אמונד חסרי ניסיון ומפוחדים, וההרגשה היא שאם הם לא יהיה בתנועה כל הזמן הם יילכדו ויהרגו. בסוף הספר אדון האופל מגלה לרנד שהוא לא התכוון להרוג אותם כלל אלא רק לכוון אותם בעדינות למקומות שהוא רצה בתקווה לגרום להם לשרת אותו - אבל קל להאמין שזה שקר. הפעם, המצב שונה - כפי ששמו של הספר מרמז, במהלך רובו החבר'ה הטובים הם אלו שצדים את החבר'ה הרעים. זה אומנם מוריד את תחושת הדחיפות המיידית שהייתה בספר הראשון, שכולו הרגיש כמו נשימה עצורה אחת, אבל קנה המידה של ההתרחשויות גדול באותה המידה - משקל העולם בהחלט מונח עדיין על כתפי הדמויות.

* כמו בספר הראשון, גם הפעם המסע שהדמויות עוברות אינו רק על פני מרחק פיזי, והוא משנה אותן. מויראין יודעת עכשיו שרנד הוא הדרקון שנולד מחדש, והיא מתמרנת אותו במיומנות מרשימה (כבר ציינתי שאני מתרשם מאוד ממנה?). מה שהיא עושה כל כך עדין שהיה אפשר לחשוב שהוא יהיה חסר השפעה - היא מחליפה לרנד את המלתחה. היא יודעת שהיא כבר לא יכולה להשגיח על רנד מקרוב, אז היא מוודאת שבגדי האיכר שלו יוחלפו בבגדי אציל. וזהו. מה שמדהים זה כמה טוב זה עובד. כולם רואים אותו בבגדי אציל, ובשילוב עם הכריזמה הטבעית שלו, הם פשוט מניחים שהוא באמת אציל. פעם אחר פעם במהלך הסיפור רנד מוצא את עצמו במצבים שבהם אכן עדיף לו להעמיד פנים שהוא אציל, ובסופו של דבר הוא צומח לתוך התפקיד. לאט לאט הוא מתמלא בביטחון עצמי ויכולת פיקוד, רק כי הוא נאלץ להתנהג כמו שהאנשים סביבו מצפים שהוא יתנהג - ועד סוף הספר, כבר אפשר לראות רמזים ברורים לסוג המנהיג שרנד יהפוך אליו. וכל זה כי מויראין החליפה לו את המעיל.

* יש כאן הקבלה מעניינת למוראין. במהלך הספר, רנד פוגש את אחת האויבות המסוכנות ביותר שלו - הארורה לאנפיר, קוסמת כבירת עוצמה שמשרתת את אדון האופל. לאנפיר נמצאת בסביבה כבר הרבה זמן, ובפעמים הקודמות שגילגול הנשמה של הדרקון נלחם באדון האופל, היא תמיד הייתה המאהבת של הדרקון. בגלל הכוח והידע שלה, היא פשוט מניחה שזה גם מה שיקרה הפעם. היא כל כך רבת עוצמה, שבמניפולציות שהיא מנסה להפעיל על רנד אין שום זכר לתחכום, וודאי שלא לעדינות של מויראין - היא פשוט אומרת לרנד מה שהיא רוצה שהוא יעשה ומצפה שזה יעבוד. העובדה שהוא חושד בה מהרגע הראשון ואף פעם לא לחלוטין משתף איתה פעולה היא עדות לא רק לאופן המגושם שבו היא מנסה לתמרן אותו, אלא ליכולת המתגברת של רנד לחשוב. בסך הכל, הניסיונות של רנד להיות חופשי מהמניפולציות הן של לאנפיר והן של מויראין לאורך הספר ללא ספק היו אחד הדברים הכי מעניינים בסיפור.

* רנד היה מאוד מרכזי לספר, והדמויות האחרות כמעט נעלמו לחלוטין. מאט ופרין היו זניחים, מויראין הופיעה בגופה בערף פעמיים, וברוב הספר אגוין ונינאב אומנם פעילות, אבל לא בצורה שמשפיעה על שאר העולם. זה מוצא חן בעיני, בעיקר כיוון שאני זוכר שבספרים הבאים בסדרה הפוקוס מתפזר לכל כיוון על פני עשרות דמויות משניות. אני לא יודע אם הייתי רוצה לקרוא את כל 14 הספרים ככל כך ממוקדים ברנד, אבל לספר הזה זה עבד די טוב.

* אחד הכיוונים שהסיפור הולך אליהם מעט מפתיע. בחלק מסוים של הספר, יש לידידת אופל (שהיא גם אאס סדאי, חלק מה "אג'ה השחורה", מכשפות שעובדות בסתר בשירות אדון האופל) יש הזדמנות מושלמת להרוג את אגווין, נינאב ונסיכת הכתר של אנדור, אליין. היא והאדון שלה יודעים שעם הנשים האלו ישארו בחיים הן ישחקו תפקיד משמעותי במאבק נגד כוחות האפל לצידו של רנד. ובכל זאת, במקום לנסות להרוג את הדמויות, נראה שהמזימה היא... לשלוח אותן מעבר לים כשפחות? כלומר, מה הטעם? מאיפה העדינות הזאת פתאום? יכול להיות שלאדון האופל יש איזו קנוניה לטווח הרחוק שבה עדיף שהנשים יהיו בחיים אבל רחוק מאשר מתות, אבל אני לא רואה איך זה יכול להיות, בעיקר עם הטענות שלו שיש לו כוחות על פני המתים. בהחלט ייתכן שג'ורדן נאלץ להפוך את הרעים להרגע כדי לגרום לעלילה לעבוד כאן.

* אני רוצה לדון בפולשים ה Saenchen (אני פשוט אכנה אותם הפולשים בעברית מעתה והלאה). במהלך החצי השני של הספר, הפולשים שימשו בתור האויבים העיקריים של הדמויות. רוברט ג'ורדן הצליח בצורה מרשימה ליצור עם הפולשים תרבות שמרגישה שונה באמת מכל תרבות בכדור הארץ. המנהגים שלהם מרגישים בחלקם מאוד אסיאתיים - עם תפיסות מאוד נוקשות של כבוד ומעמדות. אבל המארה שלהם, הלבוש שלהם וסוגי המפלצות שהם הביאו איתם לא מתקשרים בקלות לאף מיתולוגיה או תרבות. למשל, כדי להראות מעמד הם מגלחים את השיער שלהם בצורה לא סימטרית (משרת מכובד יגלח את כל השיער בצד השמאלי של הפנים, למשל). לקרב הם לובשים קסדות שמזכירות פנים של חרק. המפלצות שלהם הם מעין דוב-צפרדע עם שלוש עיניים ומקור.יש להם נשים לוחמות. בסך הכל אני סקרן לדעת עוד עליהם, ומניח שזה אכן יקרה, כי התבוסה שלהם בסוף הספר הייתה רחוקה מניצחת.

* אבל... יש את כל עניין הסדו-מזו. אצל הפולשים, מה שעושים עם נשים שיכולות לתעל (אלו שראינו עד עכשיו הלכו להפוך לאאס סדאי) הוא ללכוד אותן ולשעבד אותן. לכל אחת מהן מןצמדת משגיחה, והמשגיחה מחזיקה את האישה המתעלת בקולר. הקולר הוא לא רק סמל לשיעבוד - יש לו גם כוחות קסומים. מי שמחזיקה ברצועה יכולה לגרום לתחושות בלתי נסבלות של כאב בשבויה או להתעלל בה בשלל דרכים אחרות. זה לא שאין הצדקה תוך-עולמית לקיום של דבר כזה, ובגדול היחס לעניין הוא בוגר וענייני, אבל... לא הצלחתי לחלוטין להתגבר על ההרגשה שיש כאן איזה קינק של הסופר או משהו. בחברה שלנו, קוראי הסדרה, יש הקשרים תרבותיים מסוימים לשימוש בקולר ורצועה, ומשהו שם הרגיש לי קצת לא נעים עם זה. אולי זו הכוונה, אני לא יודע. מבין כל האלמנטים שהיו בספר, אני חושב שזה האחד שהיה הכי טוב לשנות קצת. אבל, אולי זו סתם תחושה אישית שלי.

* עוד מילה אחרונה בנוגע לסוף. עשרות העמודים האחרונים בספר הם ללא ספק מלהיבים - דו קרבות בין אומני סיף, קרב בין אאס סדאי רבות שמשליחות ברקים וכדורי אש זו על זו, צבאות שלמים מושמדים על ידי קסם - וכל זה עוד לפני שמאט תוקע בקרן. הקרן היא אקדח הצ'כוב של הספר - היא מופיעה במערכה הראשונה, וכל הספר סובב סביב הרעיון שהכוח שהקרן תיתן למי שיתקע בה הוא עצום. השיא של הספר בהחלט היה אמור להיות התקיעה בקרן, וזה טוב שתקעו בה פעם אחת, ובסוף. אבל אז, כשהגיבורים ששבו לתחיה מסתערים לעבר צבא של אלפי פולשים, במקום להתמקד בקרב הזה וכמה הוא מגניב, הספר עושה פניית פרסה. פתאום, המוקד הוא רנד ואדון האופל שנלחמים זה בזה בשמים. לא רק שזה החלק שמתואר הכי בפירוט, אלא שכל מה שמסביב סובב את דו הקרב הזה - כשרנד דוחף קדימה את אדון האופל הכוחות הקרקעיים שלו מנצחים את הפולשים, וכשאדון האופל מכה חזרה ברנד הפולשים הודפים את גיבורי קרן ואלר. זה לא כל כך מוצא חן בעיני. הקרב היה מאוד מגניב, אבל הוא גנב את אור הזרקורים ממה שהיה צריך להיות השיא האמיתי של הספר, ההשפעה של התקיעה בקרן. חוץ מזה, עכשיו כשרנד כבר התמודד פנים אל פנים עם אדון האופל פעמיים, ג'ורדן ייאלץ להתמתח די הרבה כדי להגביר את סדר הגודל של המאורעות בספרים הבאים. אני יודע שזה מה שהוא עושה, ואפילו זוכר בערך איך הוא עושה את זה - ועדיין, אני חושב שזה היה בריא יותר לספר הספציפי הזה ולסדרה כולה אם אדון האופל לא היה צץ להופעת אורח במהלך הקרב האחרון של הספר.

The Waste of Time, part 1 - The Eye of the World

מבוא

"מחזור כישור הזמן" הוא שם שכל חובב פנטזיה אמור להכיר. הספר הראשון בסדרה, "עין העולם", יצא לאור לפני 24 שנים וזה עוד באותה השנה לפופולאריות עצומה. ב 2013, שני עשורים לאחר צאת הספר הראשון לאור, ולאחר שהסופר שהתחיל את הסדרה נפטר ממחלת לב והוחלף בסופר אחר, הסתכם סוף סוף הסיפור הכביר שהשתרע על פני 14 ספרים עבי כרס.

אומנם את התואר של "הפנטזיה האפית הכי חשובה אי פעם" כנראה אי אפשר לחלץ מאצבעותיו הנוקשות של טולקין, ואומנם היו מספר סדרות של פנטזיה אפית שזכו להשפעה עצומה על הז'אנר מאז ימיו של חוקר הלשונות הבריטי (ביניהן ניתן למנות את memory, thorn and sorrow של טד וויליאמס ואת משחקי הכס של ג'ורג' מרטין, לצד מספר אחרות), אבל מחזור כישור הזמן ללא ספק עומדות בגאון בהיכלי התהילה של הז'אנר. לא מדובר רק בסדרה איכותית של ספרי פנזטיה, אלא במעין אב טיפוס של הז'אנר. הוא הגדיר דור שלם של קוראים וכותבים שבאו אחריו, ואם רוצים להבין מה זה פנטזיה אפית אפשר פשוט לקרוא את מחזור כישור הזמן ולהבין.

"מחזור כישור הזמן" הוא סיפור על כמה נערי חווה פעורי עיניים, שדמות מיסתורית שעברה בכפר המבודד והמרוחק שלהם אספה אותה להצטרף להרפתקאותיה בעולם הגדול, כדי להתעמת עם כוחות של רשע טהור בעל אג'נדה אפוקליפטית. נבואות עתיקות, טוב נגד רע, מפלצות וצבאות ומעשי כשף בלתי נתפסים, מסעות ברחבי העולם, התחלה צנועה שמתגלגלת לכדי הצלת העולם, ריבוי דמויות וקווי עלילה, עולם שלם ומפורט - כל סממני ההיכר של ז'אנר הפנטזיה האפית מיוצגים היטב בסדרה.

הצהרת כוונות

את מחזור כישור הזמן התחלתי לקרוא בבית הספר היסודי. הספרים שקראתי לפני כן היו רומח הדרקון, הארי פוטר, שר הטבעות ואולי עוד כמה פחות חשובים. שאלתי את הספרים בזה אחר זה מהספריה וגמעתי אותם עד שבשלב כלשהו העייפות החלה להכריע אותי. בסביבות כרך 17 (בעברית כל ספר פוצל לשניים, כלומר מדובר בערך בכרך 8) נשברתי ונטשתי את הסדרה. מאז עברו הרבה שנים, אני עדיין לומד אבל עכשיו באוניברסיטה, והחלטתי לקרוא מחדש את הסדרה.

למה? כי אני חייב. כי אני לא ארגיש לחלוטין בשקט עם עצמי עד שאסיים אותה. הזכרונות שלי מהספרים הללו חזקים ביותר - אני זוכר את פרטי העלילה שלהם יותר טוב מאשר את אלו של ספרים מסוימים שקראתי שנה שעברה. הרבה מהדמיון שלי והתפיסה שלי של מה מגניב כשהייתי ילד שאבו המון השראה מהסדרה. אני צריך לסיים לקרוא את הסיפור כדי שאוכל באמת ובתמים להמשיך הלאה.

אני מקווה שהטון כאן לא נשמע דרמטי מדי - אני ישן טוב בלילות. מחייך הרבה ומתפקד כמו כל אדם בוגר. זה לא שאני חי את הצל החיוור של הילדות המאושרת שלי או משהו. אבל מאז שסדרת מחזור כישור הזמן הועמדה לזכיה בפרס הוגו לספר הטוב ביותר של שנת 2014, ונזכרתי בקיומה, אני באמת חשתי איזה חוסר שקט מסוים. באמת הרגשתי שיש סיפור שהייתי מעדיף לחוות עד הסוף לפני שאמות. אני בריא לחלוטין, אבל הסדרה מאוד ארוכה, אז הגיע הזמן לקפל את השרוולים, לשייף את הנשק וללכת להתעמת עם המפלצת.

המסע שאני עומד לעבור עם הסדרה נראה לי מעניין מדי מכדי לתת לו להתרחש סתם כך ללא תיעוד, ועל כן אני מתעד אותו כאן. בכוונתי לכתוב סדרה בת 14 או יותר חלקים, שכל אחד מהם מתאר את חווית הקריאה (או במקרה של הספרים הראשונים, קריאה מחדש) שלי של אחד מספרי הסדרה. כל חלק כזה יהיה ביקורת\יומן קריאה שלי, שיתמקד בנקודת המבט היחודית שלי של אחד שיש לו זכרונות עזים של קריאת הסדרה מהילדות וחוזר אליה עכשיו כאדם מבוגר יותר.ייתכן שאכתוב גם חלק מסכם ו\או חלק המפרט יותר על ההיסטוריה של הסדרה ומעמדה בעולם הפנטזיה.

ובכן, אני חושב שאלו הפרטים החיוניים שצריך לדעת לפני תחילת הסדרה. כעט, אגש הישר אל הביקורת שלי של הספר הראשון בסדרה, "עין העולם".

עין העולם

הקריאה בספר הזה הרגישה לי בהרבה מובנים כמו מעין דז'ה וו ארוך במיוחד. כמובן שבקריאה שניה תמיד זוכרים משהו מהפעם הקודמת, אבל כאן היה לי שילוב מאוד מעניין של נסיבות - מצד אחד עבר הרבה מאוד זמן מאז שקראתי את הספר, ומצד שני חלקים ממנו השאירו עלי רושם כל כך חזק שעדיין זכרתי אותם.
תמונות מהסיפור צרובות לי במוח בזיכרון החד שרק חוויה משמעותית מהילדות יכולה לתפוס: רנד ואבא שלו מגיעים לשדה אמונד עם סיידר תפוחים. רנד סוחב את אבא שלו על אלונקה דרך היעד בחושך, בזמן שאבא שלו ממלמל סודות בעיצומו של חלום קדחת. רנד והחברים שלו מגלים שבפונדק של עיר יש אמבטיות מפוארות ומתבדחים שזה כמעט טוב כמו בבית. הקבוצה מסתערת לעבר צבא של טרולוקים, ופתאום מאט ופרין מתחילים לצעוק בשפה לא מוכרת. החבורה מתפצלת ברחובות החשוכים של שאדאר-לוגות' בגלל הערפל שהורג אם נוגעים בו. מאט ורנד לומדים ללהט על ספינה. פרין לא מוכן להאמין שהוא יכול לדבר עם זאבים. תום מרילין משליך את עצמו בשיניים חשופות על מירדראל. רנד ומאט נודדים בדרכים ומלהטטים בפונדקים בתמורה לאוכל וחדר...
הרשימה ממשיכה וממשיכה, עוד ועוד ועוד תמונות שאני זוכר כמעט כאילו חוויתי אותן. כשהתחלתי לשחק מבוכים ודרקונים תמיד רציתי שיהיו לי הרפתקאות מהסוג הזה.


עד כמה שהיה נחמד לגלות מחדש את כל הקטעים שזכרתי ולגלות איך הם מקושרים אחד לשני, הרבה יותר מעניין מזה היה להבחין בדברים שלחלוטין פיספסתי כשהייתי ילד. העניין הוא שבגיל שהייתי אז הייתי מתרגז מאוד אם היו אומרים לי שאני צעיר מדי בשביל הספר שאני קורא - ובמובנים רבים לא הייתי צעיר מדי, כי בדרכי שלי מאוד נהנתי ממנו - אבל האמת הפשוטה היא שלילד אין עדיין את התחכום להבין את כל מה שהוא קורא. לא היו לי ההקשר, הניסיון או כישורי החשיבה הביקורתית כדי לראות את הסיפור מלמעלה - לא רק לקבל דברים כפי שהם כתובים אלא להבין ממש למה הכוונה.

הדוגמה הכי מובהקת היא הדמויות הראשיות - שלושה נערים שעד לפרק הפתיחה של הספר בילו את החיים שלהם בעבודות פיזיות שחוזרות על עצמן וכמעט לא היה להם חיכוך עם העולם החיצוני. כילד, הוקסמתי מהרעיון - הנערים האלו, שאומנם היו יותר גדולים ממני אבל בפירוש עדיין לא מבוגרים - חיו חיים אחרים בעולם אחר, והייתי מדמיין שעות את עצמי גדל בחווה אירופאית כזו, ונרגש כל פעם שעובר זר בכפר. גם צרותי היו כצרותיהם - הרבה פעמים הם מרגישים מגושמים (ואפילו יותר מכך, מוצאים את עצמם במצבים חברתיים שהם לא מבינים עד הסוף ולא יודעים איך להתמודד איתם), או מפחדים לדבר עם בנות, או חולמים על לצאת להרפתקאות יום אחד. אני חושב שהעוצמה שבה התחברתי אליהם כילד היא עדות לאיכות הכתיבה בספר.
אבל הפעם, ראיתי אותם כמה שהם באמת - שלושה גברים מאוד צעירים, חסרי ניסיון וידע, שלא יכולים לעשות כלום מלבד לפעור את הפה למראה העולם הגדול. מנקודת המבט שלי עכשיו זה ברור שזה מה שהסופר התכוון שנראה בדמויות האלו. הם נערים עם צרות של נערים שמוצאים את עצמם בסביבה מאוד מסוכנת שהם לא יכולים להבין עד הסוף, והסיבה שהם מצליחים להסתדר איכשהו היא שילוב של אומץ יוצא דופן, עקשנות, ניצוץ ראשוני כלשהו של גדולה, הרבה מאוד מזל והמון עזרה מאנשים אחרים.


כמובן, שלושת הנערים הם לא השלוש דמויות החשובות היחדות בספר. מאותו הכפר אנחנו מקבלים גם נערה (אגוין) ואישה (נינאב). הנשים הן סיפור אחר לחלוטין מהנערים - מדובר בחוכמת הכפר ובתלמידה שלה, וברור שהשתיים לימדו את עצמן וזו את זו לחשוב. גם הן בפירוש עדיין צעירות וטיפשות בהרבה מובנים, אבל יש מבנה לחשיבה שלהן, איזה ניסיון ראשונים בחשיבה לוגית. הן עדיין בפירוש עקשניות מאוד, וגם הן קצת הולכות לאיבוד בעולם הגדול, אבל אפשר להבין אותן - הן רחוקות מאוד מהבועה הקטנה שבה הן התרגלו לחיות, ותהליך ההתאמה למצב החדש לא פשוט.


אז אם בפעם הקודמת שקראתי את הספר הדמות האהובה עלי הייתה רנד, הפעם זו מויראין. בקריאה ראשונה, כרגיל, פיספסתי את ההקשר - בעיקר הרגשתי מאוים על ידי האאס-סדאי, כי זה מה שהנערים הרגישו. מעין שילוב של פחד, חוסר וודאות והתרגשות. היא הייתה קרה, מסתורית. אף פעם אי אפשר היה לדעת מה היא חושבת כשהיא מסתכלת עליך.
הפעם, כמובן, מצאתי את עצמי מבין אותה הרבה יותר, ואפילו מעריך אותה מאוד על איך שהיא פעלה לאורך הספר.
העולם זרק עליה עוד ועוד מכשולים, שלאף אחד מהם לא הייתה לה דרך הגיונית להתכונן - תחילה טרולוקים שמפגינים יכולת לצוץ במספרים גדולים במקומות שבהם אפילו טרולוק אחד לא היה אמור להגיע, לאחר מכן פיצול החבורה בשאדאר-לוגות', חוסר הציות של מאט כשלקח את הפגיון ששם את העולם כולו בסכנה, מעורבות של ילדי האור, חוסר הנכונות של הנערים לדווח על החלומות שלהם או החדשות ששמעו, ולבסוף הצורך להלך לתוך ה blight (אין לי מושג איך זה תורגם לעברית) עצמו ולהתעמת עם שניים מהארורים.

כל אחת מן התפניות האלו אילצה את מוראין לזרוק לפח את כל התוכניות שהיא בנתה עד לרגע זה ולחשב מסלול מחדש (לפעמים מילולית). היא נאלצה להיות זו שמבצעת את כל הבחירות הקשות - בניגוד ללאן, שתמיד השאיר את הבחירה בידיה - ועוד בידיעה שבהחלט יתכן שגורל העולם כולו מונח על כתפיה. ובכל פעם שהיא הגיעה לצומת כזה - כל פעם שעוד קושי מופרך לחלוטין צץ משום מקום ואיים לחסל את כל המאמצים שלה - היא עצמה עיניים, אספה את עצמה ועשתה את הדבר הנכון. מדובר בדמות בעלת כוחות נפשיים יוצאי דופן, כוחות קסומים אדירים ויכולת חשיבה בהירה וחדה גם במצבי לחץ.

אז בירברתי שלוש פסקאות בנוגע לדמויות, אבל מה בנוגע לסיפור?

ובכן, הסיפור הוא פחות או יותר פנטזיה אפית לפי הספר בשלב זה. הוא עמוס מאוד בפרטים שאני חושב שהם ואריאציות מוצלחות של פנטזיה אפית - אירגון האאס-סדאי הוא גילדת קוסמים מעניינת, הרעיון שהדרקון שנולד מחדש הוא ספק-משיח-ספק-המטורף שישבור את העולם זה יותר מעניין מסתם מושיע שיבוא בשעה האפלה ביותר, מאוד אהבתי את כל מה שנוגע לשאדאר-לוגות', העולם הרגיש גדול ומעניין. גם הקצב של הסיפור מאוד מוצלח, והעלילה דוהרת קדימה ולא נחה לרגע למרות עובי הכרס של הספר. אני גם אוהב את המיקום של הספר בתוך הסדרה - במשך רוב העלילה הדמויות במנוסה מאיום זה או אחר כל הזמן, שזה פתיח נחמד בהתחשב בכך שאני זוכר שבשלב מסוים בסדרה הדמויות נהיות כל כך חזקות ששום דבר לא יכול להבריח אותן.

בשלב זה של העלילה כל העניין עם כישור הזמן עצמו - יש איזו מחזוריות ליקום, אותם עידנים משחקים את עצמם שוב ושוב ורק אדון האופל זוכר את כולם - הוא בעיקר מוזר. לא ברור אם יש גורל ואם כן אז עד כמה הוא הדוק. לא ברור אם מדובר בחלק חשוב מהסיפור או סתם איזו דרך פילוסופית לחשוב על היקום, לא ברור כמה פעמים הכל כבר קרה... אבל אני מניח שדברים אמורים לא להיות ברורים כרגע. אני בהחלט אעקוב בעניין לראות לאן הנוסע הזה מתקדם, אבל לפחות בספר הראשום מדובר בלא הרבה יותר מאנקדוטה.


דבר אחרון שאני רוצה לציין הוא הכתיבה. אני לא יודע אם לא הבחנתי בה פעם קודמת כיוון שאז קראתי את הספר מתורגם לעברית, או פשוט כי הייתי צעיר מספיק כדי שכל כתיבה (כולל זו שברומח הדרקון, אני מתבייש לציין) נראתה לי מעולה. כך או כך, הכתיבה של רוברט ג'ורדן לא רעה בכלל. יותר מידי סופרים כותבים ספרי פנטזיה בלשון שמרגישה מודרנית מדי - דוגמה בולטת היא ברנדון סנדרסון, שהדמויות שלו אומרות מילים כמו plus או juxtaposition כל הזמן. אצל ג'ורדן, השפה היא חלק מהסיפור. היא משכנעת, ומכניסה אותך לאווירה של עולם ימי-ביניימי. הדמויות לא מדוברות בשייקספירית מגוכחת אלא פשוט במעין גרסה שונה מעט של אנגלית. אני מאוד מעריך את זה ונהנה מזה - לאו דווקא כי מדובר בביצוע מרהיב של הרעיון (אני חושב שג'ורג' מרטין למשל מבצע אותו משמעותית יותר טוב), אלא פשוט כי זה עשוי מספיק טוב כדי לשפר את חווית הקריאה.








זה מסכם את החלק הראשון. הכתיבה כאן היא לא נגיעה מדויקת בפרטי עלילה או מעקב צמוד אחרי כל אלמנט של הספר אלא מעין סיכום של הדברים העיקריים שחשבתי והרגשתי במהלך הקריאה שלו. אני מאמין שזה יהיה גם הסגנון של החלקים הבאים בסדרה, אבל נראה - ייקח עוד הרבה זמן עד שאסיים את כולה. כרגע אני בשלבים ראשונים של קריאת הספר השני, ואני מתכנן לבצע הפסקה בין כל שני ספרים בסדרה על מנת לקרוא ספר אחר, כך שלא אתעייף יותר מדי מהסיפור. בקיצור, אנחנו נמצאים כעת בהתחלה של מסע ארוך ביותר.

Embedded system course final project

Smart Room controller implemented with Microsoft's Gadgeteer

Developed by Ofir Levi and Etay Livne, in a course by Professor Sivan Toledo

Winter semester 2013-2014

Introduction

The following is a documentation of the namesake project for the course "Embedded Systems", held at Tel Aviv university by professor Sivan Toledo in the fall of 2013. The problem we decided to tackle was the ever increasing demand of humanity for automation and control over the immediate environment - namely, their houses. We defined a collection of tasks we found useful and decided to create an embedded system solution that allows easy control over all of them.



Goals

• To create a "smart room" computerization device utilizing a touch screen for easy and intuitive user interface, and which could also be accessed remotely by an internet website for certain tasks.
• To integrate the concept of "profiles" into the device - a profile is a list of conditions and instructions that allow the smart room controller to manage itself with increased automation. Switching between profiles is done manually. 

System Architecture

The system is designed and built with the Microsoft .Net Gadgeteer open source toolkit. As could be seen in the diagram below, the project's hardware includes a mainboard which contains an embedded processor and extended by several modules that are plugged into it.

Following is a comprehensive list of all modules and hardware pieces used in the project:

• FEZ Spider motherboard
• GHIElectronics USBClientDP
• GHIElectronics sdCard
• GHIElectronics Display T35
• GHIElectronics EthernetJ11D
• GHIElectronics camera

Challenges and solutions

• When booting the system up, a failed access to the internet for time synchronization will block the program if no server is available.
• We re-wrote the startup function to utilize two threads, such that the main program could continue to run even if access to the internet is unavailable. 

• The embedded computer's memory space proved to be too small for our application's needs
• We added an external memory card. Due to our low performance requirements, the increase in time required to access memory was not an issue.

• Similarly, our memory heap proved to be smaller than we initially accounted for, and we found that an average run of the program would over-fill the heap.
• We managed our memory allocations more economically. Specifically, before the change we were using the DateTime structure, but we needed to use multiple instances and their shared memory demands became cumbersome. We dispensed of DateTime and replaced it with our own struct that only had the functions and data we needed.

Full operation flow

The user interface we created, which allows a human user to access and change aspects of the control chip's operation by touching a screen, is event-driven by nature. As such, a traditional chart of operation flow is not the best tool to describe the system's performance. Rather, we included a detailed description of the functionality of each of the features of the chip, and a diagram detailing the flow of the program from the user's point of view.

• startup - initial variables are set according to configurations read from xml files stored in the sd card. an idle-timer is created, and the main window is launched
• main window - from here the user is able to navigate to each of the board's functionalities by pressing the appropriate icon on the touch screen. Note that the lamp, fan and camera icons  do not lead to specialized windows, only activate the corresponding relay. List of icons - 




• Lamp
• fan
• camera
• internet
• settings
• profile

• Setting window - Here the user can manage many of the parameters of the system-
• idle screen timeout time/enabling 
• default profile
• profile check time (time between checking if a profile switch is needed) 

• Internet setting - this page accessible from the main window and is static to the user. The IP address is determined upon activation (during the startup stage) and displayed here. Additionally, the user may view a sample of the clock that the system is using as a reference for it's profiles. 

• /camera - one of the main features of the control chip is a constant stream of images taken from the camera extension and sent to an established webpage that can be found at XXX/camera, where XXX is the IP address of the current run. This allows for real time surveillance while not at home. 
• Profile list window - accessible through the main window, the profile list is exactly what the name suggests - a list of all active profiles in the device. The list is scrollable through the "up" and "down" arrows, and each profile is also selectable. All profiles are saved to an XML file on the sd card to avoid eating up all the memory of the core processing unit.

 

• profile editor - accessible through the Profile List window, each profile has it's own editor, which includes:
• profile name (by touching the name area a user will get a keyboard screen that allows to type in letter and numbers as expected from a keyboard).
• Rules (by clicking on the adjacent arrow, the user can access the rule editor set of windows)
• scrollable descriptor area that includes all existing rules of the profile. 

• Rules Editor - Each profile has a unique editor, and each such editor has a unique rules editor. Divided into two pages for screen space considerations, among them the Rule Editor pages allow 
• to set light, fan and system rules
• to control the times at which the profile is active. The controller switches between profiles automatically. Time is managed by a new struct defined for this project that is compatible with the small heap space available for us, and is updated by a connection to the internet.

• Idle Screen - From any window in the system, after a certain amount of time has passed without anyone touching the screen, the system will enter an idle mode (where the display is replaced with a blank black screen) to conserve energy. This is implemented with a global idle-timer. 

Finally, a flow chart of the system from the user's perspective:

Note that only the different windows are presented in the flow charts, not their features. So, for example, from main window the user can activate or deactivate several modules (lamp, fan, camera) - but there do not appear here as they do not open a new page. 

Possible future developments
While the project currently supplies what we feel are some of the most important essentials of a house managing system, there are many ways to improve upon it and enlarge it's scope.
One such way is simply to add more extensions - allow the chip to control more hardware in the house. Washing machines, ovens, maybe even an alarm system.
Another way is too increase the range of actions possible through the internet - eventually, every feature that could be manipulated through the touchscreen could be also made available through the internet.
A third possibility is to make the profiles more sophisticated, by allowing more than one active profile at a time, creating and maintaining logs of activities and/or setting orders of priorities between profiles based on outside input (for example we can give the profile that wants to activate the fan priority once room temperature reaches some critical level).
Last but perhaps not least, the user interface itself could be improved to be more intuitive and aesthetic.



What we learned

While the work on the final project approximates the development of an actual product, it is still the work of students in a university and is thus first and foremost about learning and experiencing. During work on the project we learned several lessons regarding the subject matter of the course - embedded systems.

First, we experienced the process of designing a product- attempting to anticipate the needs of our potential clients, and use the available ingredients to create what we believe is the optimal provider of these needs.
During work on the system itself we learned the basics of event based programming in C# - while in earlier parts of the course we used event based C for other boards such as contiki, .Net Gadgeteer is higher level and requires familiarity with it's own libraries.
Further, we encountered some of the difficulties of writing code for an embedded system - namely, memory constraints. While writing to a PC, we would never even consider how inefficient certain actions we take are, since we know the computer could easily handle our oversight. However, with the small space that an embedded system can afford, a more economical and precise utilization of memory is required.
In addition, we chose to have some level of integration between our system and the internet (a webpage where the camera constantly streams pictures), which is a high level implementation using TCP. and events.
Lastly, we encountered the problem of a blocking line in the code, which forced us to use two threads during the startup procedure. 

Additional resources -

• Link to the code - https://drive.google.com/folderview?id=0B4xxdjqUWYKUTkNfMzYwX0dxYmM&usp=sharing
• .NET gadgeteer documentation - http://www.netmf.com/Gadgeteer/gadgeteercore-documentation

סיפור עם מוסר השכל

תיעוד כתוב שמצאתי לתקרית טרגית שהייתה בשנה שעברה. 


כמו רובכם, התחלתי את חיי בקיום זה כעובר. מסתבר שבשלב עוברי מוקדם יחסית נוצר איזה בלאגן שקשור בצורה כלשהי לכימייה, והסימטריה של הפנים שלי נפגמה במקצת בגלל בליטה של... דברים. זאת אומרת, זה היה מתחת לעור, זה פשוט גרם לי להראות כאילו יש לי בלוטה קטנה על המצח. חייתי עם זה 20 שנים, אבל בחודשים האחרונים הבחנתי בגדילה מדאיגה במקצת שם, אז בעידוד הורי החלטתי ללכת לרופא מנתח שיטפל בבעיה אחת ולתמיד.

הרופא, שהיה בחור חביב ביותר, קיבל אותי במשמרת האחרונה שלו באותו היום, בשעה 8 בערב. הניתוח היה זריז, ותודות לפלאי הרפואה המודרנית חסר כאבים. נשכבתי על הגב והפנתי את הצד הרלוונטי של פני כלפי מעלה, ואחרי זריקת חומר הרדמה מקומית הרופא הוציא כל מיני כלים חדים ומפחידים וחתך לי חלק מהראש. שם את הפיכסה שיצא בתוך צנצנת קטנה כדי לעשות ביופסיה, או משהו כזה.

קיבלתי תחבושת קטנה להניח על הפצע הפתוח, יחד עם הנחיה לא להוריד את התחבושת ב 20 השעות הקרובות. מרוצה, חזרתי לביתי, פתחתי את המחשב והתחלתי להכין שיעורים למקצוע מלא האתגרים האינלקטואליים, "מבנה המחשב".

בשעתיים שלאחר מכן חשתי כאבים הולכים וגוברים מכיוון הפציעה, אבל ניסיתי להתעלם מהם. "חתכו לך חלק מהראש, בחור. מה חשבת שיקרה?", שאלתי את עצמי בחיקוי חמור סבר של אחראי המטבחים מהטירונות, שתמיד הצטייר בעיני כדמות סמכותית. אלא שהכאב הלך וגבר בגלים, ובסופו של דבר הבנתי שזה כנראה מוגזם והחלטתי ללכת לבקש מההורים משכך כאבים. בדרך, נקרו עיני במקרה למראה, וקפאתי על עמדי. 
מהמצח שלי צמחה לה האמא של כל הבלוטות. ההתנפחות של האזור הייתה בממדים שהייתי מתקשה לתאר כנענים לחוקי הטבע שאותם הכתיב סר אייזק ניוטון לפני אי אלו מאות שנים. תחשבו על הבלוטה הכי גדולה שראיתם בחיים שלכם, ועכשיו תכפילו בשתיים.

לא עברו שתי דקות ומצאתי עצמי יושב, אומלל, אוחז בשקית מלאה בקרח ומצמיד אותה לאזור הפגוע (מאוחר יותר אמרו לי שלעניין לא הייתה השפעה כלל, מה שיצר תחושת מרמור קלה בהתחשב בכאב הנוסף שהקרח גרם לי), בעוד הרכב המשפחתי שועט במהירויות לא כל כך חוקיות למוקד הרפואי של כפר סבא. במוקד חיכה לי רופא תורן שנראה מסטול משעמום ועייפות. הוא הביט לכיווני הכללי במבט מזוגג ושאל איזה עזרה אני צריך, אמרתי שמגרדת לי הרגל. טעות טקטית! לקח לי שתי דקות שלמות אחר כך להסביר שהרגל בסדר, אבל מגדל עזריאלי העגול שצומח לי מהמצח די כואב. כשההבנה הושגה סוף סוף, הבחור אינפף שכדאי שאלך להבדק בבית חולים, ונתן לי גלולה נגד הכאב.

בבית החולים חיכיתי 3 שעות במיון הכירורגי עד שרופא בכיר מספיק הביט בי. עד הזמן הזה הכאב שהתחיל באזור הנפוח הספיק להתפשט לשאר החצי השמאלי של הפנים שלי - כאב לי בעין, באוזן, בלסת, אפילו בשיניים. לאחר שהתחננתי קצת נתנו לי משכך כאבים רציני יותר, הפעם בזריקה. כשהרופא ראה סוף סוף מה העניין, הוא הסביר שאין כל כך מה לעשות חוץ מלחכות שזה יעבור. מה שכן, אם יופעל לחץ על האזור, הנפיחות תרד. בחדווה לא אופיינית, שתי אחיות עטפו את הראש שלי בתחבושת שנראתה קצת כמו קצהו של אביזר מניעת הריון שבו גברים נוהגים להשתמש. בשעה טובה (2 בבוקר) השליכו אותי לישון על מיטה במחלקה כירורגית א', כיוון שהרופאים אמרו שאני צריך להישאר באזור להשגחה (למקרה שאני אעלה באש ספונטנית או משהו). חלקתי את חדרי יחד עם בחור שמן שהנחירות שלו היו אמנם שקטות יותר ממנוע של משאית, אבל לא בהרבה, ויחד עם בחור אחר שהתפתל וצרך בכאב כל הלילה. בנוסף, המיטה שלי הייתה על גלגלים, ולכן כל פעם שניסיתי לשנות תנוחה עליה, היא זזה. לילה כיף.


שחררו אותי היום לפני 7 שעות בערך, הורידו את התחבושת, שום דבר כבר לא כואב ובסך הכל נראה שאני אחלים. פספסתי יום באוניברסיטה, כאב לי די הרבה, ובגלל שהתפרים של איזור הניתוח נמתחו כשהוא התנפח, בהחלט ייתכן שתשאר לי צלקת לא זניחה.

ומה מוסר ההשכל, אתם שואלים? ובכן, הסיפור שלי מספק דוגמה די טובה למה שקורה, כשמנסים להקטין ראש.

Point of (inter)view 2: James S.A Corey

James S.A Corey is the shared pseudonym of Daniel Abraham and Ty Franck, who chose the name when they started writing together. Abraham is a big hitter in the fantasy scene - his two big epic fantasies are critically acclaimed bestsellers. "The Long Price" he wrote to completion, and the fourth novel of "The Dagger and the Coin" was very recently published. Franck was less known, except perhaps for his editing work with George R. R. Martin. 

The two have recently exploded into the public eye with their collaborative series of space opera novels, "The Expense". The first book in the series captured readers with it's mix of fast paced space adventures, well written characters and dry humor. It was nominated for both the  Hugo and Locus awards for best novel in 2012. They are now writing book number 5 in the series, while SyFy channel is in the thick of making a TV show based on the books. 

Q: So, the official purpose of the interview is to introduce you to people in Israel who might never have heard of you. I guess a reasonable place to start would be to ask – how would you describe yourself, and the kind of books you're writing? Who should be interested in reading them?

Daniel: We are writing space opera. We are writing the kind of space opera that we were reading growing up in the seventies and early eighties, only with kind of a more contemporary world view in it. A lot of the stuff from the seventies and eighties was wonderful at the time, but it didn't all age very well and we kind of found ourselves missing it. They always say that you should write that stuff that you like to read, so... we are writing the kind of stuff we like to read.

The Expanse happens in the intermediate future - humanity has expended from Earth to settle the solar system. Mars is by far the biggest colony, and is undergoing humanity's largest project to date - a terraforming process. Further away from the sun, people lead a hard life in the asteroid belts and some of the moons of the uninhabitable planets in the outer rims of the system. The solar system of the books is a vast frontier for humanity to explore, and the people living in it are those who will need to lay down the foundations for further generation to live more prosperous life outside of Earth.

Q: One of the things I like the book is the setting - could you describe it the way you see it, maybe even tell us of how it came to be?

Ty: When I was about 11 I read a novel called "The stars my destination" by Alfred Bester. That book reprogrammed my brain in a variety of ways, but one of the things it did was to show me a fully populated solar system with people living in both of the inner planets and people living in a wide variety of settlements in the outer planets. There was a sort of a political tension between those two groups and that has always stuck with me.  Recently science fiction authors have shied away from that because there's no economic reason to settle the solar system - But I just decided to ignore that with the setting and pretend that there was a good reason, and try to come up with a list of things that each of the bodies in our solar system would be good for. Obviously there's a large number of valuable minerals in the asteroid belt, some of the moons have (we believe) large deposits of helium 3 which is important for fusion reactors, some of the moons of the outer planets have other things to cover them - Titan is rich in volatiles which is very valuable, Ganymede actually is one of the only major bodies in the solar system that has a magnetosphere which is good for protecting it from radiation... 
So I just sort of went through a bunch of books on the solar system, and when I got to each major body I said, "if humans were going to live here what would they be doing?", and that's where the setting came from.

Q: So, the setting is mostly your idea?

Daniel: The setting is all his idea. What attracted me to the project to begin with was that he's already done all the homework and all we needed to do was use it to write a book, and I knew how to do that so.... that was the original trade. Since then he's learned to write books, so I don't know what I bring to it anymore. But originally, all of the world building was Ty's.

Q: Yes, I was curious about that, because Daniel is a big hitter in the Fantasy genre, but this is your first science fiction novel

Daniel: It's my first novel project. I've done some science fiction short stories, but short stories are much more forgiving -

Ty: Well, you also did "Hunter's Run" before "Leviathan's Wake"...

Daniel: I did hunter's run, which was also a collaboration. So I had some experience in this kind of thing.

Q: Sort of a goofy question, but - had you lived in your books, where in the solar system would you want to live?

Ty: I would want to live on the Rocinante (The ship that some of the main characters in the story call home)

Daniel: I'd probably go for Mars. It's nice, they have all the best technology, they have coffee shops, it's got real estate... it's a nice place. It's maybe a little overly focused. I mean I'd like to have the option to do whatever I'd like to do, professionally, and I don't think you get that when you are in the middle of a generations long terraforming project. But for just real estate, I like Mars.


The story of  "Leviathan's Wake", the first novel in the series, closely follows two main characters. Holden is a worker on an ice hauler, a large spaceship performing the somewhat grey work of catching and dragging huge chunks of ice floating in space to human settlements. However, he quickly finds himself in the midst of a conspiracy of gigantic proportions that has him struggling to stay alive as he works out what is happening and why. Miller is a detective in a settlement built on a large rock in the asteroid belt, who becomes obsessed with a case of a missing woman as he realizes that he doesn't have much else to live for. The charismatic young hero and the cynical detective somehow find themselves working together to save countless lives from a horrifying threat.

Aside from the outside threat that the villains of the book are representing, most of the tension in the story comes from a political animosity between Earth, Mars and the "belters" (those who live in the asteroid belts). While issues like skin color or religion seemed to have faded into the pages of history (gender equality is not quite there, but much closer than in our time), new kinds of racism took their place. Belters are perhaps the most obvious example of this - due to living their entire lives in a very low gravity environment, their bodies are considerably longer and thinner than Earthers, which makes their head look disproportionately large and generally gives them a very different appearance, which of course becomes the focus of prejudice - both from Earthers to Belters and vice-versa. Humanity in "The Expanse" are an excitable lot, all too eager to shoot at each other because they look different and grew up in different environments.

Q: So you took all the old prejudices and threw them out the window, but replaced them with new ones - what are you doing with these new forms of racism? 

Ty: The thing that that lets you do is to talk about racism, without specifically talking about any particular racism. There are dangers in writing a book that is at least partly about racism and using any actual ethnicity from Earth. The dangers are: one - that you co-opt somebody else's ethnic story, and the other is that you get it wrong because you are not a member of the group that is being oppressed or you're not a member of the group that's doing the oppressing, and then you're going to get the details wrong. But when you create your own races you can have them do whatever you want them to do and nobody's going to get upset. Nobody on our planets is a Martian, nobody is a Belter. So nobody is going to read about Belter oppression and go, "oh, the co-opted my ethnic story and stolen my ethnic identity". So we can kinda do whatever we want because we are making it up.

Daniel: I can never figure out if what we've done with the racism in the books is really optimistic or really pessimistic. It's optimistic because we've  taken all the things we're dealing with now and kind of gotten over them, but it's pessimistic in that we just come up with new ones. I mean the idea that humans are going to be dividing each other and themselves no matter what and no matter how far we go - that's pretty deep in the DNA of the project.

Ty: What we are really talking about is resource distribution more than anything else. Some people have a lot, and some people don't have very much, and there's always a sense of entitlement  that comes with privilege and that is what causes the sense of anger that comes with want. And we're always going to have people who have more than others, and there's a dynamic that rises out of it that I don't know how we can prevent. 


Q: So, let's talk science fiction for a moment. You guys have been somewhat vocal saying that you think something has been a bit off with science fiction lately. Can you elaborate on what that is and how you try to fix it in your books?

Daniel: Well, I can tell you why I've stopped reading so much science fiction for a while. Our argument is that in the 80's, mostly, American science fiction wound up taking the path where it became a much more inward looking genre, a genre that was playing to the people who were already familiar with it and serving that core readership to the exclusion of being accessible to new crowds or folks that were not dedicated to that project enough to get turned on by all the ideas and comments and back references that were being prized. And, we didn't go into this thinking "we shall remake science fiction, haha!". We went into it saying, "this will be fun and maybe we'll get to make some money", and it worked really well. But what we wound up doing was writing something that was intentionally accessible, that you could just pick up and read and enjoy, and it has the plots and characters and the kind of stuff that you normally associate these days with epic fantasy - but with spaceships!

Ty: The key to Daniel's theory is that there was a stretch there where science fiction stopped being fun, and exactly what Daniel talked about happened - everybody went and read fantasy instead, because fantasy was fun. The fantasy writers were writing about interesting people doing interesting stuff in an interesting setting. You didn't have to understand the math to read them, you didn't have to slog through pages and pages and pages of technical details to understand what was going on. And the audience went there in droves. Fantasy used to be much smaller than science fiction, but now it's flipped and fantasy has a much larger audience, and I personally believe it's because of the fun. I mean, there are people who read to be challenged, and I think that's an audience who deserves to be served, but there are still a lot of people who read to relax. They want to seat on their couch with a cup of coffee and a book that takes them to another place or another life, and they don't want to be punished for wanting that. We are trying to serve that market in science fiction.

While Daniel and Ty are very accurate in their description of their books as "fun", and you certainly don't need an engineering degree to understand their stories, their writing is not quite as free from real science as they'd have you believe. In "The Expense" I found a delightfully convincing exploration of the importance of gravity (or lack thereof) in life in the outer space and outside of earth. On spaceship or space stations there is no magical artificial gravity - in space travel, the "gravity" you feel is the thrust of your ship, so accelerating quickly would increase the force you feel. In spaceship battles, the human combatants aboard the ships need to encase themselves in special crush couches that would prevent them being flung about or simply crushed by the force of strong and sudden shifts in acceleration as the ships maneuver. In space stations the "gravity" is an apparent force created by spinning the structure, so that rooms in the outward edge of the station are undesirable living quarters because of the strengthening of the Coriolis effect. People who lived all of their life in the Belt or on a small moon of the outer planets will never be able to land on Earth, because the sudden strong gravity will kill them. There are many other such small details in the books. Gravity is a constant companion and adversary of every space traveler, and it's relentless presence is a remainder of just how different things will be for someone who actually tries to live in or travel through the outer space.

Q: So, of all the things you could have chosen to make realistic, you chose gravity.

Ty: The thing with gravity is - and this came from my objections to certain science fiction tropes - is that one of the things you see in science fiction is somebody will have something like a gravity plate. All right, this ship has gravity plating and no matter how fast it's accelerating it's always the same. And they do have technical details, but what they never do is explore all of the other things that would change about the world, and I always found that frustrating. Like, in Star Trek they have gravity plating so that they could walk out of their spaceships - but why isn't the gravity plating everywhere, doing all sorts of things? there are a million different uses for that that never get explored because apparently the only use for that is so that you could walk around.  Daniel actually has this interesting theory that good stories come out of obstructions. for example keeping light waves realistic means there's no instantaneous communication. If you send the signal it will only go as fast as the speed of light so if something's sufficiently far away there will be minutes or even hours of delay before you get an answer back. You know, that's just basic science stuff, we are not doing anything extraordinary but what comes out of that is really great story stuff. For example if somebody desperately needs to talk to someone else to give them information, and they don't get to know if the person got the information or not. It actually becomes a plot point. That's really interesting stuff that comes out of taking basic science principles and treating them realistically. It's low level plausibility, but it gives us great moments in the stories.

So far only the first book  was mentioned to avoid spoilers. There is however an element of the next books that is spoiler free and worth mentioning - the new characters. With the second book, three new point of view characters were introduced to the story, giving it a bigger and more epic feel than the first one had. Every book since has introduced new point of view characters - but here's the catch - the new character introduced in each book were finished by the end of it. The new characters from the second book had went through an entire satisfying character arc, and by the time the third book started, new people were there to take the mantle of serving as point of view characters. This method allows the continued introduction of new characters to the story without bogging it down with the need to follow too many plot threads at once. 

And, as more and more POV characters were introduced, a pattern emerged. The characters are not the usual assortment of action heroes one would expect from a space opera. Rather, they are a collection of seemingly regular people with regular (if interesting, sometimes) lives - we have priests, soldiers, scientists, politicians, rich people and poor people, Earthers and Martians and Belters, men and women, young and old. 


Q: It sometimes feels like you are trying to show the setting through the eyes of as many different kinds of people as possible. Are you trying to collect them all?

Daniel: I don't think that we can collect all the different kinds of people, but that would be cool. One of the things that was an inspiration to our project is the movie "Alien", and the idea of a blue collar future - a place that has workers and truck drivers and not everybody is James Bond. And that was actually true in "The Stars My Destination", too. That's a through line you can draw between those two projects. Stars My Destination was very much about a working class bunch of folks, like Alien. And we wanted to have those guys too, we like those guy. There's a lot of stories to be told there, and that's a perspective that I think is in some ways easier for us to access - because I'm much closer to a guy who's cleaning out a reactor core with kind of iffy equipment than I am to a high level super spy.

Ty: And if you look at the way it works, even in our world - the first people to cross the Atlantic to the new world were generals, and explorers and all sorts of high level people. But the people who cross the Atlantic now, they are Merchant Marines. They are guys in huge container ships, they carry a tool-belt and wrenches and they make sure that the engine works . So the first wave is always the super spies, but the fourth wave is workers.  It's blue collar guys. And in our setting we are already past the first explorers, that happened hundreds of years ago. So the people making the journey now are the merchant marines - They are the guys who drive the boat and make sure it doesn't break down under them.





Q: So the characters come in, do their thing for a book, and by the end of it they're done. Is that a thing you're doing?

WARNING: THE ANSWER TO THE ABOVE QUESTIONS CONTAINS SPOILERS TO "CALIBAN'S WAR". Daniel: That is a thing we are doing. Some of them will be coming back because they aren't finished with the books they first appeared in. But Prax, for example, from the second book- he had his story, he had his whole story arc, he's complete. We probably won't go back to him because it would be an entire story about running botanical tests on Ganymede. That would be the entire story, and there will be very few space battles in it. But the idea of having a large stable of characters will help give a sense of how big the world is, and then you can draw them in when they are the most appropriate view point on whatever the action is that's going on in the system seemed like a good one. It seems to have worked out so far, though it's a little bit hard because people wind up with their favorite characters, and when their favorites don't come back right away they get cranky - but I do appreciate that they've bonded with the folk that we have made up. So yeah, I think you'll go right ahead introducing new people when we need them and bringing back old people when we need them, creating a cast of characters that's larger than any one book is able to support.



Q: What is the structure of the series? Is it going to remain episodic all the way to the end?

Daniel: For the most part. There are gonna be some when we leave you on a little bit of a cliff hanger. We did that with the second book, as people recall, and that kind of drew you into the third book, and we'll do that on occasion. But we would like to have it be something where every book, in addition to being a step along the larger path it also has a sense of completion. That's something you get to do when you have multiple view point characters. I mean, the James Holden story is the one that's going the whole arc and you're not going to get a sense of completion for him until the very end but for many other people along the way you could.  By having that mix of stories that end and stories that continue we are hoping to have our cake and eat it too.

Q: But how about the bigger picture? Let's say someone just finished reading the series. What kind of story have they just read?

Daniel: they will have read a massive story about human maturity and immaturity, and loss and hope and greed, and tribalism and compassion, and what it takes to take a well meaning, sort of naive guy and make him into someone who can do amazing and terrible things.

Ty: My one sentence version of this is that the story is about humanity graduating from middle school

Daniel: That's good too, I like that.

Ty: Humanity spreads into space and we are sort of going through the really really horrible teenage years, and then in the end we're going to be ready for something better. We're not telling you that story, but we're gonna leave humanity in a place where they are ready for that story.



Q: The books all have a similar name template, that involves the name of a mythological creature that has something to do with the plot of the book. Are you trying to tell us something with that?

Daniel: We're saying "Oh, shit, we have a template, now we have to fit all our titles into that!"

Ty: But we are stuck with that now.

Daniel: Yes. Leviathan's Wake was the first one and then Caliban's War was the second one, and then we had this entirely different title for the third one that we didn't get to use. Actually, when we were writing the fourth one we called it "Dave", because... well, we didn't know what the published was gonna call it anyway. So we just, you know, "Dave". But then the time came and we came up with something that fits the pattern, but at this point I think it's more of a shtick than a deep aesthetic choice on our part.

The transition from books to a screen adaptation with "The Expense" is a very swift one - about 4 years, as the SyFy series will hopefully see air at the start of 2015, four years after the publication of the first novel. This is the same amount of time it took to do a movie about the first Harry Potter book, for a frame of reference. Early signs show that the show has much promise, as is evident by the confidence of SyFy's president, and the talented ensemble that's been recruited to make it.


Q: Alright, the big one: what are you looking forward to with the TV show? what are you expecting?

Ty: There's not a lot we can talk about right now because we are actually in the middle of working on it. I'm actually sitting in the production studio in LA right now. Daniel had to come back to his family so that pulled him out of here but I've been able to stay. It's going to be interesting.

Daniel: I think we can say it's an amazingly talented group of people that  we are working with. The team that they've put together is such that if I would have picked I would not have known well enough to get these guys. Seeing them rework the story and knowing the constraints of television in a way that they do and I don't, has been an amazing treat and amazing education. If things go from here on out the way they have been going up till now, I think we are going to see something really really interesting.  I think it's gonna be a really fascinating show. I actually think it's going to be different than any other science fiction show I've seen on television.

Ty: Yes, that's what we are aiming for, different.

Daniel: Which is kind of interesting because with the book we've been talking back to the books of the 70's, and it turns out the books of the 70's have never been put on television. The science fiction show of the 70's were not actually related to the books of the time.

Q: If anyone wants to find out more, are there any official websties, twitter accounts, fan sites, anything of the sort?

Daniel: I would send them to talk to us and wee what we are up to. There's www.the-expense.com, that's our blog where we would write things that are really important. Then there's out twitter accounts, @JamesSACorey and @AbrahamHanover, the first Ty runs and the other I run. For more information about the expense, a guy put together a wiki about it, you can just google "the expense wiki". He has done more to lay that out than we have.

This brings to a wrap my interview with the duo. As always I hope the reading was both entertaining and interesting, and that some of those who read it will give the books a shot. James S. A. Corey actually mentioned that they were going to check out the option of a Hebrew translation to their books, so we just might see that happen too.