מבוא
"מחזור כישור הזמן" הוא שם שכל חובב פנטזיה אמור להכיר. הספר הראשון בסדרה, "עין העולם", יצא לאור לפני 24 שנים וזה עוד באותה השנה לפופולאריות עצומה. ב 2013, שני עשורים לאחר צאת הספר הראשון לאור, ולאחר שהסופר שהתחיל את הסדרה נפטר ממחלת לב והוחלף בסופר אחר, הסתכם סוף סוף הסיפור הכביר שהשתרע על פני 14 ספרים עבי כרס.
אומנם את התואר של "הפנטזיה האפית הכי חשובה אי פעם" כנראה אי אפשר לחלץ מאצבעותיו הנוקשות של טולקין, ואומנם היו מספר סדרות של פנטזיה אפית שזכו להשפעה עצומה על הז'אנר מאז ימיו של חוקר הלשונות הבריטי (ביניהן ניתן למנות את memory, thorn and sorrow של טד וויליאמס ואת משחקי הכס של ג'ורג' מרטין, לצד מספר אחרות), אבל מחזור כישור הזמן ללא ספק עומדות בגאון בהיכלי התהילה של הז'אנר. לא מדובר רק בסדרה איכותית של ספרי פנזטיה, אלא במעין אב טיפוס של הז'אנר. הוא הגדיר דור שלם של קוראים וכותבים שבאו אחריו, ואם רוצים להבין מה זה פנטזיה אפית אפשר פשוט לקרוא את מחזור כישור הזמן ולהבין.
"מחזור כישור הזמן" הוא סיפור על כמה נערי חווה פעורי עיניים, שדמות מיסתורית שעברה בכפר המבודד והמרוחק שלהם אספה אותה להצטרף להרפתקאותיה בעולם הגדול, כדי להתעמת עם כוחות של רשע טהור בעל אג'נדה אפוקליפטית. נבואות עתיקות, טוב נגד רע, מפלצות וצבאות ומעשי כשף בלתי נתפסים, מסעות ברחבי העולם, התחלה צנועה שמתגלגלת לכדי הצלת העולם, ריבוי דמויות וקווי עלילה, עולם שלם ומפורט - כל סממני ההיכר של ז'אנר הפנטזיה האפית מיוצגים היטב בסדרה.
הצהרת כוונות
את מחזור כישור הזמן התחלתי לקרוא בבית הספר היסודי. הספרים שקראתי לפני כן היו רומח הדרקון, הארי פוטר, שר הטבעות ואולי עוד כמה פחות חשובים. שאלתי את הספרים בזה אחר זה מהספריה וגמעתי אותם עד שבשלב כלשהו העייפות החלה להכריע אותי. בסביבות כרך 17 (בעברית כל ספר פוצל לשניים, כלומר מדובר בערך בכרך 8) נשברתי ונטשתי את הסדרה. מאז עברו הרבה שנים, אני עדיין לומד אבל עכשיו באוניברסיטה, והחלטתי לקרוא מחדש את הסדרה.
למה? כי אני חייב. כי אני לא ארגיש לחלוטין בשקט עם עצמי עד שאסיים אותה. הזכרונות שלי מהספרים הללו חזקים ביותר - אני זוכר את פרטי העלילה שלהם יותר טוב מאשר את אלו של ספרים מסוימים שקראתי שנה שעברה. הרבה מהדמיון שלי והתפיסה שלי של מה מגניב כשהייתי ילד שאבו המון השראה מהסדרה. אני צריך לסיים לקרוא את הסיפור כדי שאוכל באמת ובתמים להמשיך הלאה.
אני מקווה שהטון כאן לא נשמע דרמטי מדי - אני ישן טוב בלילות. מחייך הרבה ומתפקד כמו כל אדם בוגר. זה לא שאני חי את הצל החיוור של הילדות המאושרת שלי או משהו. אבל מאז שסדרת מחזור כישור הזמן הועמדה לזכיה בפרס הוגו לספר הטוב ביותר של שנת 2014, ונזכרתי בקיומה, אני באמת חשתי איזה חוסר שקט מסוים. באמת הרגשתי שיש סיפור שהייתי מעדיף לחוות עד הסוף לפני שאמות. אני בריא לחלוטין, אבל הסדרה מאוד ארוכה, אז הגיע הזמן לקפל את השרוולים, לשייף את הנשק וללכת להתעמת עם המפלצת.
המסע שאני עומד לעבור עם הסדרה נראה לי מעניין מדי מכדי לתת לו להתרחש סתם כך ללא תיעוד, ועל כן אני מתעד אותו כאן. בכוונתי לכתוב סדרה בת 14 או יותר חלקים, שכל אחד מהם מתאר את חווית הקריאה (או במקרה של הספרים הראשונים, קריאה מחדש) שלי של אחד מספרי הסדרה. כל חלק כזה יהיה ביקורת\יומן קריאה שלי, שיתמקד בנקודת המבט היחודית שלי של אחד שיש לו זכרונות עזים של קריאת הסדרה מהילדות וחוזר אליה עכשיו כאדם מבוגר יותר.ייתכן שאכתוב גם חלק מסכם ו\או חלק המפרט יותר על ההיסטוריה של הסדרה ומעמדה בעולם הפנטזיה.
ובכן, אני חושב שאלו הפרטים החיוניים שצריך לדעת לפני תחילת הסדרה. כעט, אגש הישר אל הביקורת שלי של הספר הראשון בסדרה, "עין העולם".
עין העולם
הקריאה בספר הזה הרגישה לי בהרבה מובנים כמו מעין דז'ה וו ארוך במיוחד. כמובן שבקריאה שניה תמיד זוכרים משהו מהפעם הקודמת, אבל כאן היה לי שילוב מאוד מעניין של נסיבות - מצד אחד עבר הרבה מאוד זמן מאז שקראתי את הספר, ומצד שני חלקים ממנו השאירו עלי רושם כל כך חזק שעדיין זכרתי אותם.
תמונות מהסיפור צרובות לי במוח בזיכרון החד שרק חוויה משמעותית מהילדות יכולה לתפוס: רנד ואבא שלו מגיעים לשדה אמונד עם סיידר תפוחים. רנד סוחב את אבא שלו על אלונקה דרך היעד בחושך, בזמן שאבא שלו ממלמל סודות בעיצומו של חלום קדחת. רנד והחברים שלו מגלים שבפונדק של עיר יש אמבטיות מפוארות ומתבדחים שזה כמעט טוב כמו בבית. הקבוצה מסתערת לעבר צבא של טרולוקים, ופתאום מאט ופרין מתחילים לצעוק בשפה לא מוכרת. החבורה מתפצלת ברחובות החשוכים של שאדאר-לוגות' בגלל הערפל שהורג אם נוגעים בו. מאט ורנד לומדים ללהט על ספינה. פרין לא מוכן להאמין שהוא יכול לדבר עם זאבים. תום מרילין משליך את עצמו בשיניים חשופות על מירדראל. רנד ומאט נודדים בדרכים ומלהטטים בפונדקים בתמורה לאוכל וחדר...
הרשימה ממשיכה וממשיכה, עוד ועוד ועוד תמונות שאני זוכר כמעט כאילו חוויתי אותן. כשהתחלתי לשחק מבוכים ודרקונים תמיד רציתי שיהיו לי הרפתקאות מהסוג הזה.
עד כמה שהיה נחמד לגלות מחדש את כל הקטעים שזכרתי ולגלות איך הם מקושרים אחד לשני, הרבה יותר מעניין מזה היה להבחין בדברים שלחלוטין פיספסתי כשהייתי ילד. העניין הוא שבגיל שהייתי אז הייתי מתרגז מאוד אם היו אומרים לי שאני צעיר מדי בשביל הספר שאני קורא - ובמובנים רבים לא הייתי צעיר מדי, כי בדרכי שלי מאוד נהנתי ממנו - אבל האמת הפשוטה היא שלילד אין עדיין את התחכום להבין את כל מה שהוא קורא. לא היו לי ההקשר, הניסיון או כישורי החשיבה הביקורתית כדי לראות את הסיפור מלמעלה - לא רק לקבל דברים כפי שהם כתובים אלא להבין ממש למה הכוונה.
הדוגמה הכי מובהקת היא הדמויות הראשיות - שלושה נערים שעד לפרק הפתיחה של הספר בילו את החיים שלהם בעבודות פיזיות שחוזרות על עצמן וכמעט לא היה להם חיכוך עם העולם החיצוני. כילד, הוקסמתי מהרעיון - הנערים האלו, שאומנם היו יותר גדולים ממני אבל בפירוש עדיין לא מבוגרים - חיו חיים אחרים בעולם אחר, והייתי מדמיין שעות את עצמי גדל בחווה אירופאית כזו, ונרגש כל פעם שעובר זר בכפר. גם צרותי היו כצרותיהם - הרבה פעמים הם מרגישים מגושמים (ואפילו יותר מכך, מוצאים את עצמם במצבים חברתיים שהם לא מבינים עד הסוף ולא יודעים איך להתמודד איתם), או מפחדים לדבר עם בנות, או חולמים על לצאת להרפתקאות יום אחד. אני חושב שהעוצמה שבה התחברתי אליהם כילד היא עדות לאיכות הכתיבה בספר.
אבל הפעם, ראיתי אותם כמה שהם באמת - שלושה גברים מאוד צעירים, חסרי ניסיון וידע, שלא יכולים לעשות כלום מלבד לפעור את הפה למראה העולם הגדול. מנקודת המבט שלי עכשיו זה ברור שזה מה שהסופר התכוון שנראה בדמויות האלו. הם נערים עם צרות של נערים שמוצאים את עצמם בסביבה מאוד מסוכנת שהם לא יכולים להבין עד הסוף, והסיבה שהם מצליחים להסתדר איכשהו היא שילוב של אומץ יוצא דופן, עקשנות, ניצוץ ראשוני כלשהו של גדולה, הרבה מאוד מזל והמון עזרה מאנשים אחרים.
כמובן, שלושת הנערים הם לא השלוש דמויות החשובות היחדות בספר. מאותו הכפר אנחנו מקבלים גם נערה (אגוין) ואישה (נינאב). הנשים הן סיפור אחר לחלוטין מהנערים - מדובר בחוכמת הכפר ובתלמידה שלה, וברור שהשתיים לימדו את עצמן וזו את זו לחשוב. גם הן בפירוש עדיין צעירות וטיפשות בהרבה מובנים, אבל יש מבנה לחשיבה שלהן, איזה ניסיון ראשונים בחשיבה לוגית. הן עדיין בפירוש עקשניות מאוד, וגם הן קצת הולכות לאיבוד בעולם הגדול, אבל אפשר להבין אותן - הן רחוקות מאוד מהבועה הקטנה שבה הן התרגלו לחיות, ותהליך ההתאמה למצב החדש לא פשוט.
אז אם בפעם הקודמת שקראתי את הספר הדמות האהובה עלי הייתה רנד, הפעם זו מויראין. בקריאה ראשונה, כרגיל, פיספסתי את ההקשר - בעיקר הרגשתי מאוים על ידי האאס-סדאי, כי זה מה שהנערים הרגישו. מעין שילוב של פחד, חוסר וודאות והתרגשות. היא הייתה קרה, מסתורית. אף פעם אי אפשר היה לדעת מה היא חושבת כשהיא מסתכלת עליך.
הפעם, כמובן, מצאתי את עצמי מבין אותה הרבה יותר, ואפילו מעריך אותה מאוד על איך שהיא פעלה לאורך הספר.
העולם זרק עליה עוד ועוד מכשולים, שלאף אחד מהם לא הייתה לה דרך הגיונית להתכונן - תחילה טרולוקים שמפגינים יכולת לצוץ במספרים גדולים במקומות שבהם אפילו טרולוק אחד לא היה אמור להגיע, לאחר מכן פיצול החבורה בשאדאר-לוגות', חוסר הציות של מאט כשלקח את הפגיון ששם את העולם כולו בסכנה, מעורבות של ילדי האור, חוסר הנכונות של הנערים לדווח על החלומות שלהם או החדשות ששמעו, ולבסוף הצורך להלך לתוך ה blight (אין לי מושג איך זה תורגם לעברית) עצמו ולהתעמת עם שניים מהארורים.
כל אחת מן התפניות האלו אילצה את מוראין לזרוק לפח את כל התוכניות שהיא בנתה עד לרגע זה ולחשב מסלול מחדש (לפעמים מילולית). היא נאלצה להיות זו שמבצעת את כל הבחירות הקשות - בניגוד ללאן, שתמיד השאיר את הבחירה בידיה - ועוד בידיעה שבהחלט יתכן שגורל העולם כולו מונח על כתפיה. ובכל פעם שהיא הגיעה לצומת כזה - כל פעם שעוד קושי מופרך לחלוטין צץ משום מקום ואיים לחסל את כל המאמצים שלה - היא עצמה עיניים, אספה את עצמה ועשתה את הדבר הנכון. מדובר בדמות בעלת כוחות נפשיים יוצאי דופן, כוחות קסומים אדירים ויכולת חשיבה בהירה וחדה גם במצבי לחץ.
אז בירברתי שלוש פסקאות בנוגע לדמויות, אבל מה בנוגע לסיפור?
ובכן, הסיפור הוא פחות או יותר פנטזיה אפית לפי הספר בשלב זה. הוא עמוס מאוד בפרטים שאני חושב שהם ואריאציות מוצלחות של פנטזיה אפית - אירגון האאס-סדאי הוא גילדת קוסמים מעניינת, הרעיון שהדרקון שנולד מחדש הוא ספק-משיח-ספק-המטורף שישבור את העולם זה יותר מעניין מסתם מושיע שיבוא בשעה האפלה ביותר, מאוד אהבתי את כל מה שנוגע לשאדאר-לוגות', העולם הרגיש גדול ומעניין. גם הקצב של הסיפור מאוד מוצלח, והעלילה דוהרת קדימה ולא נחה לרגע למרות עובי הכרס של הספר. אני גם אוהב את המיקום של הספר בתוך הסדרה - במשך רוב העלילה הדמויות במנוסה מאיום זה או אחר כל הזמן, שזה פתיח נחמד בהתחשב בכך שאני זוכר שבשלב מסוים בסדרה הדמויות נהיות כל כך חזקות ששום דבר לא יכול להבריח אותן.
בשלב זה של העלילה כל העניין עם כישור הזמן עצמו - יש איזו מחזוריות ליקום, אותם עידנים משחקים את עצמם שוב ושוב ורק אדון האופל זוכר את כולם - הוא בעיקר מוזר. לא ברור אם יש גורל ואם כן אז עד כמה הוא הדוק. לא ברור אם מדובר בחלק חשוב מהסיפור או סתם איזו דרך פילוסופית לחשוב על היקום, לא ברור כמה פעמים הכל כבר קרה... אבל אני מניח שדברים אמורים לא להיות ברורים כרגע. אני בהחלט אעקוב בעניין לראות לאן הנוסע הזה מתקדם, אבל לפחות בספר הראשום מדובר בלא הרבה יותר מאנקדוטה.
דבר אחרון שאני רוצה לציין הוא הכתיבה. אני לא יודע אם לא הבחנתי בה פעם קודמת כיוון שאז קראתי את הספר מתורגם לעברית, או פשוט כי הייתי צעיר מספיק כדי שכל כתיבה (כולל זו שברומח הדרקון, אני מתבייש לציין) נראתה לי מעולה. כך או כך, הכתיבה של רוברט ג'ורדן לא רעה בכלל. יותר מידי סופרים כותבים ספרי פנטזיה בלשון שמרגישה מודרנית מדי - דוגמה בולטת היא ברנדון סנדרסון, שהדמויות שלו אומרות מילים כמו plus או juxtaposition כל הזמן. אצל ג'ורדן, השפה היא חלק מהסיפור. היא משכנעת, ומכניסה אותך לאווירה של עולם ימי-ביניימי. הדמויות לא מדוברות בשייקספירית מגוכחת אלא פשוט במעין גרסה שונה מעט של אנגלית. אני מאוד מעריך את זה ונהנה מזה - לאו דווקא כי מדובר בביצוע מרהיב של הרעיון (אני חושב שג'ורג' מרטין למשל מבצע אותו משמעותית יותר טוב), אלא פשוט כי זה עשוי מספיק טוב כדי לשפר את חווית הקריאה.
זה מסכם את החלק הראשון. הכתיבה כאן היא לא נגיעה מדויקת בפרטי עלילה או מעקב צמוד אחרי כל אלמנט של הספר אלא מעין סיכום של הדברים העיקריים שחשבתי והרגשתי במהלך הקריאה שלו. אני מאמין שזה יהיה גם הסגנון של החלקים הבאים בסדרה, אבל נראה - ייקח עוד הרבה זמן עד שאסיים את כולה. כרגע אני בשלבים ראשונים של קריאת הספר השני, ואני מתכנן לבצע הפסקה בין כל שני ספרים בסדרה על מנת לקרוא ספר אחר, כך שלא אתעייף יותר מדי מהסיפור. בקיצור, אנחנו נמצאים כעת בהתחלה של מסע ארוך ביותר.
תמונות מהסיפור צרובות לי במוח בזיכרון החד שרק חוויה משמעותית מהילדות יכולה לתפוס: רנד ואבא שלו מגיעים לשדה אמונד עם סיידר תפוחים. רנד סוחב את אבא שלו על אלונקה דרך היעד בחושך, בזמן שאבא שלו ממלמל סודות בעיצומו של חלום קדחת. רנד והחברים שלו מגלים שבפונדק של עיר יש אמבטיות מפוארות ומתבדחים שזה כמעט טוב כמו בבית. הקבוצה מסתערת לעבר צבא של טרולוקים, ופתאום מאט ופרין מתחילים לצעוק בשפה לא מוכרת. החבורה מתפצלת ברחובות החשוכים של שאדאר-לוגות' בגלל הערפל שהורג אם נוגעים בו. מאט ורנד לומדים ללהט על ספינה. פרין לא מוכן להאמין שהוא יכול לדבר עם זאבים. תום מרילין משליך את עצמו בשיניים חשופות על מירדראל. רנד ומאט נודדים בדרכים ומלהטטים בפונדקים בתמורה לאוכל וחדר...
הרשימה ממשיכה וממשיכה, עוד ועוד ועוד תמונות שאני זוכר כמעט כאילו חוויתי אותן. כשהתחלתי לשחק מבוכים ודרקונים תמיד רציתי שיהיו לי הרפתקאות מהסוג הזה.
עד כמה שהיה נחמד לגלות מחדש את כל הקטעים שזכרתי ולגלות איך הם מקושרים אחד לשני, הרבה יותר מעניין מזה היה להבחין בדברים שלחלוטין פיספסתי כשהייתי ילד. העניין הוא שבגיל שהייתי אז הייתי מתרגז מאוד אם היו אומרים לי שאני צעיר מדי בשביל הספר שאני קורא - ובמובנים רבים לא הייתי צעיר מדי, כי בדרכי שלי מאוד נהנתי ממנו - אבל האמת הפשוטה היא שלילד אין עדיין את התחכום להבין את כל מה שהוא קורא. לא היו לי ההקשר, הניסיון או כישורי החשיבה הביקורתית כדי לראות את הסיפור מלמעלה - לא רק לקבל דברים כפי שהם כתובים אלא להבין ממש למה הכוונה.
הדוגמה הכי מובהקת היא הדמויות הראשיות - שלושה נערים שעד לפרק הפתיחה של הספר בילו את החיים שלהם בעבודות פיזיות שחוזרות על עצמן וכמעט לא היה להם חיכוך עם העולם החיצוני. כילד, הוקסמתי מהרעיון - הנערים האלו, שאומנם היו יותר גדולים ממני אבל בפירוש עדיין לא מבוגרים - חיו חיים אחרים בעולם אחר, והייתי מדמיין שעות את עצמי גדל בחווה אירופאית כזו, ונרגש כל פעם שעובר זר בכפר. גם צרותי היו כצרותיהם - הרבה פעמים הם מרגישים מגושמים (ואפילו יותר מכך, מוצאים את עצמם במצבים חברתיים שהם לא מבינים עד הסוף ולא יודעים איך להתמודד איתם), או מפחדים לדבר עם בנות, או חולמים על לצאת להרפתקאות יום אחד. אני חושב שהעוצמה שבה התחברתי אליהם כילד היא עדות לאיכות הכתיבה בספר.
אבל הפעם, ראיתי אותם כמה שהם באמת - שלושה גברים מאוד צעירים, חסרי ניסיון וידע, שלא יכולים לעשות כלום מלבד לפעור את הפה למראה העולם הגדול. מנקודת המבט שלי עכשיו זה ברור שזה מה שהסופר התכוון שנראה בדמויות האלו. הם נערים עם צרות של נערים שמוצאים את עצמם בסביבה מאוד מסוכנת שהם לא יכולים להבין עד הסוף, והסיבה שהם מצליחים להסתדר איכשהו היא שילוב של אומץ יוצא דופן, עקשנות, ניצוץ ראשוני כלשהו של גדולה, הרבה מאוד מזל והמון עזרה מאנשים אחרים.
כמובן, שלושת הנערים הם לא השלוש דמויות החשובות היחדות בספר. מאותו הכפר אנחנו מקבלים גם נערה (אגוין) ואישה (נינאב). הנשים הן סיפור אחר לחלוטין מהנערים - מדובר בחוכמת הכפר ובתלמידה שלה, וברור שהשתיים לימדו את עצמן וזו את זו לחשוב. גם הן בפירוש עדיין צעירות וטיפשות בהרבה מובנים, אבל יש מבנה לחשיבה שלהן, איזה ניסיון ראשונים בחשיבה לוגית. הן עדיין בפירוש עקשניות מאוד, וגם הן קצת הולכות לאיבוד בעולם הגדול, אבל אפשר להבין אותן - הן רחוקות מאוד מהבועה הקטנה שבה הן התרגלו לחיות, ותהליך ההתאמה למצב החדש לא פשוט.
אז אם בפעם הקודמת שקראתי את הספר הדמות האהובה עלי הייתה רנד, הפעם זו מויראין. בקריאה ראשונה, כרגיל, פיספסתי את ההקשר - בעיקר הרגשתי מאוים על ידי האאס-סדאי, כי זה מה שהנערים הרגישו. מעין שילוב של פחד, חוסר וודאות והתרגשות. היא הייתה קרה, מסתורית. אף פעם אי אפשר היה לדעת מה היא חושבת כשהיא מסתכלת עליך.
הפעם, כמובן, מצאתי את עצמי מבין אותה הרבה יותר, ואפילו מעריך אותה מאוד על איך שהיא פעלה לאורך הספר.
העולם זרק עליה עוד ועוד מכשולים, שלאף אחד מהם לא הייתה לה דרך הגיונית להתכונן - תחילה טרולוקים שמפגינים יכולת לצוץ במספרים גדולים במקומות שבהם אפילו טרולוק אחד לא היה אמור להגיע, לאחר מכן פיצול החבורה בשאדאר-לוגות', חוסר הציות של מאט כשלקח את הפגיון ששם את העולם כולו בסכנה, מעורבות של ילדי האור, חוסר הנכונות של הנערים לדווח על החלומות שלהם או החדשות ששמעו, ולבסוף הצורך להלך לתוך ה blight (אין לי מושג איך זה תורגם לעברית) עצמו ולהתעמת עם שניים מהארורים.
כל אחת מן התפניות האלו אילצה את מוראין לזרוק לפח את כל התוכניות שהיא בנתה עד לרגע זה ולחשב מסלול מחדש (לפעמים מילולית). היא נאלצה להיות זו שמבצעת את כל הבחירות הקשות - בניגוד ללאן, שתמיד השאיר את הבחירה בידיה - ועוד בידיעה שבהחלט יתכן שגורל העולם כולו מונח על כתפיה. ובכל פעם שהיא הגיעה לצומת כזה - כל פעם שעוד קושי מופרך לחלוטין צץ משום מקום ואיים לחסל את כל המאמצים שלה - היא עצמה עיניים, אספה את עצמה ועשתה את הדבר הנכון. מדובר בדמות בעלת כוחות נפשיים יוצאי דופן, כוחות קסומים אדירים ויכולת חשיבה בהירה וחדה גם במצבי לחץ.
אז בירברתי שלוש פסקאות בנוגע לדמויות, אבל מה בנוגע לסיפור?
ובכן, הסיפור הוא פחות או יותר פנטזיה אפית לפי הספר בשלב זה. הוא עמוס מאוד בפרטים שאני חושב שהם ואריאציות מוצלחות של פנטזיה אפית - אירגון האאס-סדאי הוא גילדת קוסמים מעניינת, הרעיון שהדרקון שנולד מחדש הוא ספק-משיח-ספק-המטורף שישבור את העולם זה יותר מעניין מסתם מושיע שיבוא בשעה האפלה ביותר, מאוד אהבתי את כל מה שנוגע לשאדאר-לוגות', העולם הרגיש גדול ומעניין. גם הקצב של הסיפור מאוד מוצלח, והעלילה דוהרת קדימה ולא נחה לרגע למרות עובי הכרס של הספר. אני גם אוהב את המיקום של הספר בתוך הסדרה - במשך רוב העלילה הדמויות במנוסה מאיום זה או אחר כל הזמן, שזה פתיח נחמד בהתחשב בכך שאני זוכר שבשלב מסוים בסדרה הדמויות נהיות כל כך חזקות ששום דבר לא יכול להבריח אותן.
בשלב זה של העלילה כל העניין עם כישור הזמן עצמו - יש איזו מחזוריות ליקום, אותם עידנים משחקים את עצמם שוב ושוב ורק אדון האופל זוכר את כולם - הוא בעיקר מוזר. לא ברור אם יש גורל ואם כן אז עד כמה הוא הדוק. לא ברור אם מדובר בחלק חשוב מהסיפור או סתם איזו דרך פילוסופית לחשוב על היקום, לא ברור כמה פעמים הכל כבר קרה... אבל אני מניח שדברים אמורים לא להיות ברורים כרגע. אני בהחלט אעקוב בעניין לראות לאן הנוסע הזה מתקדם, אבל לפחות בספר הראשום מדובר בלא הרבה יותר מאנקדוטה.
דבר אחרון שאני רוצה לציין הוא הכתיבה. אני לא יודע אם לא הבחנתי בה פעם קודמת כיוון שאז קראתי את הספר מתורגם לעברית, או פשוט כי הייתי צעיר מספיק כדי שכל כתיבה (כולל זו שברומח הדרקון, אני מתבייש לציין) נראתה לי מעולה. כך או כך, הכתיבה של רוברט ג'ורדן לא רעה בכלל. יותר מידי סופרים כותבים ספרי פנטזיה בלשון שמרגישה מודרנית מדי - דוגמה בולטת היא ברנדון סנדרסון, שהדמויות שלו אומרות מילים כמו plus או juxtaposition כל הזמן. אצל ג'ורדן, השפה היא חלק מהסיפור. היא משכנעת, ומכניסה אותך לאווירה של עולם ימי-ביניימי. הדמויות לא מדוברות בשייקספירית מגוכחת אלא פשוט במעין גרסה שונה מעט של אנגלית. אני מאוד מעריך את זה ונהנה מזה - לאו דווקא כי מדובר בביצוע מרהיב של הרעיון (אני חושב שג'ורג' מרטין למשל מבצע אותו משמעותית יותר טוב), אלא פשוט כי זה עשוי מספיק טוב כדי לשפר את חווית הקריאה.
זה מסכם את החלק הראשון. הכתיבה כאן היא לא נגיעה מדויקת בפרטי עלילה או מעקב צמוד אחרי כל אלמנט של הספר אלא מעין סיכום של הדברים העיקריים שחשבתי והרגשתי במהלך הקריאה שלו. אני מאמין שזה יהיה גם הסגנון של החלקים הבאים בסדרה, אבל נראה - ייקח עוד הרבה זמן עד שאסיים את כולה. כרגע אני בשלבים ראשונים של קריאת הספר השני, ואני מתכנן לבצע הפסקה בין כל שני ספרים בסדרה על מנת לקרוא ספר אחר, כך שלא אתעייף יותר מדי מהסיפור. בקיצור, אנחנו נמצאים כעת בהתחלה של מסע ארוך ביותר.
